לבו של אנג'ל

"הכתיבה תמיד היתה שם, לפניי אפילו, ואני הייתי זה שהיה צריך לבוא אליה. אבל הייתי עסוק יותר מדי בלרצות אנשים אחרים, לכתוב מה שאני חושב שיאהבו כדי למשוך תשומת לב", כך מספר עידו אנג'ל על הכתיבה שהופכת לדמות מרכזית ברומן הראשון שלו, "הסיפור של מיכאל", הרואה אור בימים אלו (הוצאת "אחוזת בית").

"הסיפור של מיכאל" הוא סיפור רגיל, על איש רגיל, שמתחיל רגיל, אבל למעשה אין בו שום דבר רגיל. זה סיפור מיוחד על ששיגרה, שתאונת דרכים אחת משנה את הכל. במידה רבה ניתן לומר כי למרות מה שניתן להבין,  זה לא עוד ספר על חיפוש עצמי, זה ספר שלמעשה ממציא לעצמו מציאות אחרת, כזו שמאפשרת התחלה חדשה ונקייה. כזו שיכולה לקרות רק מתוך בדידות גדולה.

אנג'ל אוף יפו (צילום: גיא הכט)

אנג'ל למד בתלמה-ילין ואחר כך שירת בתיאטרון צה"ל. אחרי השירות הצבאי למד קולנוע במדרשה לאמנות, אבל לא סיים את לימודיו. חצי שנה לפני הסיום הגיש תסריט לסרט גמר, עליו אמר רפי בוקאי ז"ל שהוא "טוב מדי".

"הוא התכוון לכך שהתסריט יומרני ושאני צריך לעשות משהו יותר פשוט, אבל לי התחשק דווקא להתנסות במשהו מורכב - אז עזבתי ועשיתי את הסרט לבד ("מות קין", דרמה אילמת של 50 דקות שבוחנת את סיפור הרצח הראשון מזווית פרוידיאנית) בתמיכת קרן "סנונית" של ערוץ 2", אומר אנג'ל, שלאחר מכן לימד במדרשה במשך שבע שנים, בדרך הקים משפחה, אבל כל הזמן ידע שהוא רוצה בעיקר לכתוב.

סוף סוף מצאתי את עצמי

לפני שלוש שנים וחצי הוא התגרש ופתאום מצא את עצמו עם המון עצמו, מה שהפך בדיעבד לצומת מכונן. "הרבה דברים צצו בתקופה הזאת, זה לא היה קל, אבל מצאתי את עצמי. סופסוף עשיתי את הצעד הזה, ופתאום כל מה שכתבתי התמלא במשמעות. זו לא היתה כתיבה לאף אחד, זו היתה כתיבה לי, מתוכי, זה פשוט היה אני".

למה הכוונה? אנג'ל אומר כי מגיל צעיר הוא כתב סיפורים קצרים, מחזות, תסריטים, "אבל אני עצמי לא הייתי".  אז עצמו התגלגל לאותו רומן, שלדברי אנג'ל מושפע משני ספרים ששינו את חייו: "דון קיחוטה" של סרוונטס ו"בדיונות" של חורחה לואיס בורחס.

שניהם עוסקים בגבול שבין הבדיון למציאות. שניהם מורכבים מתתי סיפורים - אצל סרוונטס הם שזורים בעלילה אחת, אצל בורחס זהו אוסף של סיפורים קצרים. "בגלל זה הספר מתרחש בין ישראל לבואנוס איירס. ביני לבינם, באיזשהו מובן", הוא אומר.

אתה מתאר את הכתיבה כמלאת ייסורים, האם זה גם היה כך אצלך?

"האמת היא שלא תכננתי שום דבר. כתבתי את הספר בכמה חודשים, וזה מצחיק לומר, כי בספר אכן יש דמות ושמה עידו, אבל עבדתי מול עצמי כל הזמן. המחברת שלי היתה מחולקת לשניים - בצד האחד נכתב הסיפור, ובצד השני נכתבו הרעיונות, והם כל הזמן שיחקו זה עם זה, פעם אחד השתלט על השני, פעם היהפך. אבל זה היה מאוד משחרר ואיפשר לי לשחרר מעצורים".

אז היה בכתיבה משהו "טיפולי"?

"תמיד עוברת בי צמרמורת לא נעימה כשאני שומע את צרוף המילים 'כתיבה טיפולית'. במידה מסוימת כל כתיבה היא טיפולית, אבל לא במובן של גירוש שדים. כתיבה היא אקט טיפולי במובן שכדי שהיא תהיה אמיתית היא צריכה לגעת במכמני הנפש של הכותב, וזה לא משהו שאנשים עושים באופן יומיומי, רק בטיפול אצל פסיכולוג. ועם זאת, כן, יש צורך לכתוב, והוא בא על סיפוקו כשאתה מביט בדף ורואה שזה באמת אתה שם".

יש נחמה בלכתוב מישהו אחר

אנג'ל מוסיף כי הטיפול האמיתי קרה לפני שבכלל הרים את העט, כשהחליט להתמודד עם הפחדים שלו: "הכתיבה היא אכן תוצאה של זה. במובן הזה, זה בדיוק מה שקורה בספר למיכאל ולעידו. בסופו של דבר מיכאל, שרצה למצוא מי הוא ולהבין את עולמו, מוצא נחמה דווקא בכתיבת מישהו אחר. זו הדואליות בשם: הסיפור של מיכאל הוא לא רק מה שמסופר על אודותיו, אלא גם הבחירה שלו להיות מספר בעצמו".

אתה מדבר על מערכות יחסים ובמקביל על הקושי לשלב בין כתיבה לאהבה. האם זה נכון? התשוקה יכולה להיות טהורה רק כשהיא מכוונת למקור אחד?

"הדמויות בספר מאוד בודדות. הן כמהות למגע, לאהבה, אבל לא מצליחות להשיג אותה באמת. תמיד יש מרחק. גם מיכאל ולואיס אוהבים רק מרחוק, ולואיס אכן תוהה באחד ממכתביו למיכאל האם הדברים היו נראים אחרת, אילו היו קרובים זה לזה. זה כמו איך שויקטור מתאר את תל אביב - קומפוזיציה בלתי נסבלת של אנשים שאינם מביטים זה בזה. אין מפגש.

"זה מה שהרגשתי כשכתבתי את הרומן, ובגלל זה בדיוק 'ברחתי' מתל אביב ליפו. ודברים אכן נראים אחרת כאן, מרגישים אחרת. טוב לי פה יותר. לגבי מערכת היחסים בין אהבה לכתיבה - ידוע שיש ליוצרים את הפחד שאם יאהבו לא יצליחו לכתוב. כאילו שאפשר להתחבר, או לחשוק, כפי שאמרת, רק בדבר אחד בכל פעם. 

אנג'ל מוסיף כי האמת היא שהפחד נוצר רק בגלל חוסר היכולת להתחבר לעצמו. "החיבור הפנימי הופך כל כך נדיר, יש כל כך מעט ממנו, שאתה מפחד לבזבז את זה על מישהו אחר. אבל זו בעצם שטות: כשאתה מחובר באמת לעצמך - פתאום יש מקום להכול. זה כאילו שנפתחת דלת סודית לאיזה חדר רחב ידיים שלא ידעת על קיומו, ואפשר לצאת לשם ולהתרווח, ולאהוב וגם לכתוב".

תשתחרר מהפחד, תתחבר לעצמך

ההתחברות לעצמי, ההשתחררות מהפחד, הפכה את אנג'ל לפורה יותר מאי פעם, וזה לא רק הרומן הזה: "האמת שיש לי כבר טיוטה ראשונה לרומן הבא, יש סיפורים קצרים, נובלה, ואפילו עוד. וזה לא שנעלם הכאב והתפוגג, או שנסתם בור היצירה בכל האושר הזה. להיפך - פתאום דברים חדים יותר".

כמי שכתב גם לבני נוער ויצר סדרת אנימציה לילדים, צריך לעשות איזשהו נתק כדי לכתוב לקהלים שונים?

"העבודה על 'ויפו', סדרת הילדים שכתבתי וביימתי, לימדה אותי הרבה. באופן כללי, אני פשוט חייב לעשות הרבה דברים כדי להתרכז. אם הייתי מנסה להתמקד רק בדבר אחד - הייתי מתבלבל. במידה מסוימת, אין לי ברירה. וזה חוסר ברירה שמאזן אותי מאוד - בבוקר לעבוד על אנימציה של כלב שמעופף בעולם ומלמד את הילדים על חברות וערכים, ובערב לכתוב על בדידות וחוסר, אפילו על מין".

אנג'ל אומר כי אפשר לתת בטוי להכול, וכל עיסוק בפרויקט אחד נותן את האפשרות לחזור אל הפרויקט האחר רענן הרבה יותר. "אני גם עובד על סרט באורך מלא (למבוגרים), שלא לדבר על זה שאני גם אבא לשתי הבנות המקסימות שלי וגם בן זוג לאליה במשרה מלאה. התברכתי בהזדקקות לעשייה מרובה כדי להתרכז".

מתי מצאת שמיכאל השתלט על עידו, או אולי עידו השתלט על מיכאל - או ששניהם אדם אחד?

אז מי בעצם הגיבור האמיתי של הסיפור?

"למעשה, כל הספר מורכב ממראות ובהן נסיונות של אנשים להעתיק את המציאות וליצוק בה משמעות או סיפור, והכל זה כדי למצוא איזו פשטות שנורא קשה להשיג, של קירבה, של מגע, של מבט. סך הכל, וזו לא התחכמות, אני חושב שהגיבור האמיתי של הסיפור הוא הסיפור".