תנ"ך כהלכה

מסופר על מהטמה גנדי, אבי הודו החדשה, אשר הקים תורה הינדית פציפיסטית אסקפיסטית, כי במשך לימודיו התחקה אחר תרבות המערב באמצעות לימוד התנ"ך וכשסיים את קריאת התנ"ך קבע שעכשיו הוא מבין היטב מדוע המערב כל כך מושחת.

התרבות הנוצרית המבוססת על התנ"ך היא התרבות המערבית שאותה ראה מהטמה גנדי כרווית אלימות, שפיכות דמים, וזימה. אותה תרבות שחוללה את הקטסטרופות הגדולות בהיסטוריה האנושית יצרה גם את האנטישמיות בשם טקסטים מקודשים. התנ"ך הוא טקסט מכונן של התרבות המערבית כמו גם טקסט מכונן של התרבות העברית החדשה שהורתה ולידתה בימי האמנציפציה וההשכלה.

תקופת ההשכלה הובילה לתמורות מכריעות ששינו את העם היהודי ללא הכר. בין אותן תמורות היו

ההפרדה בין הלאום לדת בזהות היהודית ויצירת "יהודי חילוני" המזהה את יהודיותו בלאומיותו ולא בדתו. זהות שלא הייתה קיימת בתודעה היהודית, שכן עד אותה תקופה הדתיות כוננה את הלאומיות. השמד הרוחני וחילונו של העם היהודי בתקופת ההשכלה נחשב כחמור מהשואה של השמדת הגוף בימי מלחמת העולם השנייה, בבחינת "גדול המחטיאו יותר מההורגו".

הרבנים שנלחמו מלחמת חורמה בשמד זה גזרו גזרות שכללו גם את האיסור לעסוק ב"טקסטים" שהיוו חלק באסון זה. הופסק העיסוק הישיר בתנ"ך, לימוד הדיקדוק העברי, ואף הקריאה בספרות העברית שהייתה חלק מחידושה של השפה העברית. מכיוון שבארצות המזרח נגע ההשכלה לא פשה כמו באירופה - לימודי התנ"ך והדקדוק לא פסקו ונשארו במסורת הלימוד עד להקמת הישיבות בארץ ישראל שהטמיעו את המסורת האשכנזית.

ההגמוניה החילונית

היהדות החרדית עוסקת בתנ"ך על פי תפיסת עולמה של התורה שבעל-פה. תורה המבססת את יהדות על הדת במסגרת עבודת ה' ההלכתית שהיא לזרא בעיני התרבות העברית החילונית. האמונה היהודית אינה תיאולוגיה או פילוסופיה אלא היא נבנית מתוך חינוך לתורה ומצוות ועמידה לפני ה' לעובדו, תפיסה אשר רואה בתנ"ך מקור סמכות ולא מקור תרבות.

היהדות החילונית אשר הפכה בפועל לרוב מניינו ובניינו של העם היהודי יצרה הגמוניה תרבותית לאחר כינונה של מדינת ישראל, הגמוניה שהיהדות החרדית הייתה חייבת להתגונן מפניה ועל כן בנתה חומות גבוהות ובצורות מפני התרבות זו. לעומתה הציונות הדתית חיה בשניות בבחינת "בזה וגם מזה אל תנח ידך", תפיסה של שניות היא תפיסה פחות יציבה ויותר מעורערת בשל המתחים הפנימיים שהיא יוצרת.

אידיאולוגיה של תורה עם דרך ארץ, ספרא וסיפא, תורה ומדע, גרמה לציונות הדתית עוד בראשית קיומה בארץ ישראל זליגה לא מבוטלת של רבים וטובים מבניה אל העולם החילוני, הגשר שרצתה הציונות הדתית להקים בין העולם הדתי לעולם החילוני הפך להיות חד סיטרי. כל ציוני דתי יכול להביט בתמונות בני מחזורו ולספור רבים מביניהם שהפכו לדתל"שים. בהמשך שנות קיומה של המדינה נוצרה זליגה מהציונות הדתית גם לכיוון העולם החרדי.

היהדות החרדית הקריבה את הנגישות

להשכלה הכללית ואת ההתערות בחברה ובשוק העבודה הישראליים על מזבח ביסוס חיים דתיים יציבים ומוגנים תהליך שיצר גם חיים של דלות ובערות. המגזר החרדי שימר אווירה חברתית בה מושגים כמו "יראת שמיים", "אהבת ה'", "עבודת ה'", ו"דבקות בה'" הם טרמינולוגיה של חיי היום יום.

לעומתה השדרה המרכזית של הציונות הדתית איבדה אווירה זו בשל התערותה בחברה הכללית ואף המירה את "אהבת ה'" ויראת שמים באהבת המדינה והמולדת והדבקות בצה"ל. החברה החרדית אינה חפה מחסרונות שכאמור נוצרו בשל הצורך לעמוד כנגד הרוחות הרעות שנשבו ועדיין נושבים כנגדה, למרות זאת בכל פרמטר אפשרי תחשב היא מגזר איכותי מבין שאר מגזרי החברה הישראלית. החברה החרדית היא חברה בעלת עמוד שידרה, זהות ברורה, וחפה מאופורטוניזם דתי, עם כל זאת, החברה החרדית חייבת להפשיר את הקיפאון שבה היא נתונה, לעצב את חייה בהתאם לגידול הטבעי, למלא את החסרים ולהפוך מחברה מתגוננת לחברה מובילה המהווה אות ומופת לחברה הישראלית כולה, היא ראויה לכך לפחות כמו הציונות הדתית.