רק חמורים לא משנים את דעתם

"לעולם אל תקלקל התנצלות עם תירוץ", קבעה המשוררת האמריקנית קימברלי ג'ונסון, ובעטיו של מכתב ההתנצלות של עו"ד אורי קורב לפרקליט המדינה על שפסק כי "חלק גדול מהשופטים הם חמורים גדולים, הם משחקים טטריס בזמן הדיונים", ניתן להוסיף: לעולם, התנצלות על דעה, ידיעה מהימנה או השקפת עולם לא תישמע אמינה, בוודאי אם היא נעשית תחת אילוץ או כפייה.

אפשר להתנצל על מעידה לשונית או על פליטת פה, ואף על נימה מבודחת שבה נישאים דברים מסוימים ושלא הובנו. על דעה או מידע מהימן שקיבלו פומבי ניתן להתחרט או להצטער, אך לא להתנצל על עצם מהותם או ההחזקה בהם.

דעתו ורשמיו של הפרקליט הבכיר על שופטי ישראל והעומדת בראשם נמסרו כנראה רק בהרצאות בפני הסטודנטים. הם לא יופיעו במכתב ההתנצלות, שם יאמר כי "יש לנו מערכת שפיטה מקצועית, אנושית ורגישה". הבעיה היא שאת הדעה על קלקלתה הרבה של המערכת חולקים עמו נתחים הולכים וגדלים בציבור, שהניכור בינם לבין ביניש, אהרון ברק ועמיתיהם אינו חדל מלהתרחב.

האמון במערכת מידרדר

כך, כשהתמנה ברק לנשיא בית המשפט העליון ב-1995, שיעור האמון של הציבור במוסד זה עמד על לא פחות מ-85%, וכשפרש ממנו ב-2006 שיעורם עמד על לא יותר מ-50%. ואם בשנת 2000 זכו כלל בתי המשפט באמון של 56% מהמגזר היהודי, ב-2007 צנח שיעורם ל-33% בלבד.

והרקב המשפטי מחלחל גם לקודש הקודשים של טוהר המידות, כשהנפוטיזם וסידורי ההתמחות של המקורבים נהפך לחזון נפרץ שאינו מבייש אפילו שלטון מלוכני. באורח זה יכול ברק בכבודו ובעצמו לקבוע כי "הכללים בדבר איסור על ניגוד עניינים משקפים השקפה חברתית-אתית", אך בה בעת להיות חלק מציר מרכזי של סידורי התמחות של צאצאי שופטינו.

כך למשל אשתו אלישבע התמחתה אצל השופט יואל זוסמן, כשברק עצמו היה היועץ המשפטי לממשלה; בנו אבנר התמחה אצל ביניש; בתו תמר אצל אילה פרוקצ'יה; הבת אחרת, מיכל, אצל גבריאל בך; ועוד בת, אסתר, אצל תיאודור אור. וצאצאי ברק על כישרונם הברוך הם כמובן רק קצהו של קרחון ההתמחויות הנחשקות של צאצאי שופטינו אצל עמיתיהם.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה