אליה וקוץ בו

"הזמן שנותר", סרטו החדש של הבמאי הפלסטיני אליה סולימאן, עוסק בחידלון ומלאנכוליה. זו המשמעות שמאחורי כותרתו האניגמטית, וגם הסיבה לרוח העגמומית והמהורהרת השורה עליו.

זהו סרטו העלילתי הארוך השלישי של סולימאן, אחרי "כרוניקה של היעלמות" (1996) ו"התערבות אלוהית" (2002), וכמוהם גם הוא עוסק באותו מהות של גלות פנימית הקרויה גם ערבי-ישראלי. גם בו מופיע הבמאי עצמו כדמות נוכחת-נעדרת, ממשית וסימבולית, שאינה פוצה פה אף פעם, ומזכירה מאוד את באסטר קיטון בעל פני האבן. וגם הוא מאופיין בסצינות אבסורדיות, הומור יבש ודיאלוג חסכוני.

סלאח בכרי כאביו של אליה סולימאן

עלילת "הזמן שנותר" מגוללת את סיפור משפחתו של סולימאן שמתגוררת בנצרת מאז כיבוש העיר על ידי הצבא הישראלי ביולי 1948 ועד ימינו. הסרט נחלק לפרקים המתרחשים בתקופות שונות, במהלכם אנו עדים לתמורות שחלות במשפחה, המצטמצמת בהדרגה, ולאופן שבו האב (בגילומו המרשים של סלאח בכרי) הולך ודועך לנגד עינינו. הסרט מבוסס בחלקו על יומניו מהתקופה שבה היה פעיל במאבק הפלסטיני של 48'.

במקביל, "הזמן" מתאר את התבגרותו של אליה, עד אילם להשפלה ולייאוש שהם מנת חלקם של הוריו, ששב בחלקו האחרון כאדם מבוגר (סולימאן עצמו) לנצרת, אל אמו הקשישה (סאמר טאנוס), ואל חבריו היושבים בפינה הקבועה שלהם בבית קפה מקומי.

הפרולוג של "הזמן שנותר" מתרחש בעת נסיעה לילית במונית ישראלית (נהוגה בידי מנשה נוי), שבמושב האחורי שלה נמצאת, כמו רוח רפאים דוממת, דמותו העמומה של סולימאן השב ארצה, לנצרת. לפתע פורצת סערת גשמים והנהג המבולבל מנסה לשווא למצוא את הדרך, תוך שהוא קורא בקשר לאדם בשם "אלי" שאינו עונה לו.

זוהי סצינה יפה מאוד, אבל אי אפשר להתעלם מהפשטנות הסימבולית שלה, שמציגה ישראלים ופלסטינים כאחד כקורבנותיה של "סערה" אפוקליפטית שפוקדת את המקום הזה. ומהי, אם כבר, משמעותה הפוליטית של אמירה כזו?

סאטירה לפנים

כבסרטיו הקודמים, סולימאן פה הוא ספק מתבונן-ספק משתתף באירועים. מין הערה חכמה על מקומו של הפרט בהיסטוריה, שהוא תמיד חלק ממנה וחיצוני לה. זהו גם מקומו המסורתי של הסאטיריקן – וסרטיו של סולימאן הם (גם) סאטירות – שהוא לעולם על תקן משקיף ושותף, מגחיך את המציאות, אך בעל מחויבות ואחריות פוליטית.

סולימאן. מלטף את מצפונו של השמאל הישראלי

וכך, כמה מהסצינות הטובות ביותר של "הזמן" מציגות באופן סאטירי מושלם את היומיום של הכיבוש – למשל, קנה טנק ישראלי שמלווה את צעידתו של צעיר פלסטיני המדבר בטלפון נייד ואף אינו שם לב לנוכחותו, או זימרתם של ילדי בית ספר פלסטיני הפועים באון את "מחר אולי נפליגה בספינות".

הנוכחות-העדרות הפיזית מעידה אף על מקומו של הפלסטיני – בתודעה ההיסטורית ובמציאות הנצחית כמעט של הכיבוש. הנרטיב ההמשכי, הלינארי לכאורה, של הסרט (הסיפור ההיסטורי של נצרת ושל משפחת סולימאן) משולב בריטואלים קבועים (שכן המנסה לשווא להצית את עצמו, סיור צה"לי המפר שוב ושוב את שלוות הדיג של אבי הגיבור וחברו) שמייצרים תחושה של מעגליות, של זמן החוזר על עצמו, של פאסיביות, חוסר מוצא ומלאנכוליה. כך נהפך "הזמן שנותר" להרהור מצחיק-נוגה על המצב הפלסטיני ועל תפיסת הזמן וההיסטוריה של הכבוש.

סולימאן מביא כאן לכדי מיצוי את האסתטיקה המינימליסטית וההעמדה הגאומטרית כמעט, שאיפיינו את סרטיו הקודמים. כמו אמן של תיאטרון אבסורד

הוא מעצב סיטואציות שמשליכות על המהות הקיומית (אפילו התמונות בתחילת הסרט שעניינן גירוש ערביי נצרת והסביבה ב-48', הכוללות ביזה ורצח עצירים, טעונות במידה זהה של אבסורד וחריפות).

אבל האסתטיקה המושלמת של "הזמן שנותר" אין בה כדי לחפות על העובדה, שמדובר באחד מאותם סרטים שנועדו ללטף את מצפונו של השמאלן באשר הוא. סולימאן אינו מרגיז. קל להזדהות איתו, אפשר לעכל אותו. אפשר לצפות בסרטו וליהנות. ומה אתם יודעים? – אפילו להרגיש טוב עם עצמנו.