תנו לישון בשקט, אשפזו קורבנות אונס

כמה עיוותים וזוועות טומנת בחובה פרשת האונס הקבוצתי הממושך של הנערה מהצפון, מאז היותה בת 10. אשמים רבים מסתתרים מאחורי הדיווח המעוות על פשעם של הנערים.

ראשונה ברשימת האשמים היא התקשורת, שנותנת במה חופשית לעו"ד שמסוגל להתבטא בפני הציבור הרחב במונחים כמו "לא בוצעה על ידי הנערים כל עבירה פלילית", או: "הטיפול בתיק הזה צריך להיעשות על ידי גורמי הרווחה בלבד"? האם עולה על דעתו של כל בר-דעת ותודעה מוסרית מזערית שייתכן שלא מדובר באונס ובעבירה פלילית, כשמדובר בילדה בת 10 (11 או 12)?

גם לפי החוק וגם לפי השכל הישר אין מצב שילדה בת 10 תבחר לקיים יחסי מין עם קבוצת נערים. עד היכן נסבול את "זכותם" של פושעים להיות מיוצגים באופן המציג אותם כצחים וטהורים? ובעיקר, עד כמה אפשר להבליג על הנכונות של התקשורת לפעול לטובת רייטינג פורנוגרפי ולתת לעורכי דין שאיבדו כל קנה מידה של אנושיות בסיסית במה חופשית להשפיל ולאנוס בדיבוריהם פעם נוספת קרבנות של תקיפה מינית? עד מתי נשלים עם האילוסטרציות המבחילות הרואות בנו, הקוראים, עדר מציצני שזקוק להמחשה של תקיפה, כדי להבין על מה מדובר? וכיצד נוכל לקבל את הפרסום המבחיל של דברי ההורים, המעזים להצדיק את פשעי בניהם ואת פרסומם של דברי הנערות "האחרות" הבזות לנערה האומללה?

אכן, מבחיל הדבר: פרסמו את דברי הנערות האחרות המגנות ובזות לנערה, כדי לשכנע את כולנו שאכן מדובר בזונה קטנה, שבחרה – אמנם על רקע של מצוקה כזו או אחרת – לקיים יחסי מין לאורך שנים עם קבוצה של נערים. הקורא/ת הסביר/ה שואל/ת בליבו/ה מה העיתונאי/ת היו כותבים ומה היה/תה העורך/ת מסננים לו היה מדובר בביתם/אחותם.

אין דרך להעריך את גודל אשמתה של התקשורת בכל הקשור לפורנוגרפיזציה של חיינו, להפיכתן של נשים צעירות לאובייקטים מיניים המזמינים אונס וניצול מיני. הם מתקיימים מהצגתן של נערות כבוחרות ביחסי מין אלימים וכפויים ואפילו כנהנות מהם.

התקשורת רוחצת בניקיון כפיה כשהיא לכאורה מגנה את הפושעים (עד גבול מסוים, כאמור) ובו בזמן דוחפת במלוא האגרסיביות את הזיהוי המוחלט בין נשים צעירות לבין איברי מין מהלכים, את הסרטים הפורנוגרפיים המעודדים התנהגות אלימה כלפי נשים, את תחרויות היופי המציגות נשים כאובייקטים מיניים להנאת גברים חרמנים, את הפרסומות הסקסיסטיות, שאסוציאציות הזנות שלהן מזילה ריר של נערים מתבגרים, את שטיפת המוח המעוותת שהופכת דוגמנית/שחקנית אהודה על ילדים ומודל לחיקוי לנערות, כמו יעל בר-זוהר, לדמות מינית מפתה (ראו את הפרסומת לכבוד יום האהבה).

לגיטימציה לפורנוגרפיה

גם לבית המשפט העליון יש חלק בתהליך ההולך ומחריף של הפיכת נערות ונשים לאובייקטים מיניים שהאלימות נגדן מסבה להן עונג. כך למעשה פסק בית המשפט העליון בהכריעו לטובת הפלייבוי, כשדליה דורנר שימשה עלה תאנה של אהרון ברק להעברת "החלטה ליברלית" ו"נאורה" לפיה מדובר ב"ארוטיקה" ולא ב"פורנוגרפיה" המשפילה נשים ומעודדת אלימות כלפיהן.

לאחרונה "זכינו" לחיזוק המסקנה על ההתחמקות מאחריות של בית המשפט העליון לפורנוגרפיזציה של החברה, בדבריו של השופט בדימוס מישאל חשין. ב"פרלמנט נשים" בירושלים, הוא אמר כי במקום שבו רבה הפורנוגרפיה וסרטים כחולים נגישים בקלות לציבור, אין בית המשפט העליון יכול וצריך לפסוק באופן המוקיע את הפורנוגרפיה ולהוביל את המאבק נגדה.

מערכת הרווחה משלימה את הפקרת שלומן של נערות. טענתו של עו"ד יניב אביטן כי בתיק הנערה הנאנסת צריכה לטפל מערכת הרווחה (ולא מערכת הענישה, חלילה), נשמעת מתחסדת ונלעגת במקרה הטוב, נוכח העובדה שהנאנסת היתה בפועל מטופלת במוסדות הרווחה והפושעים הצעירים הגיעו לשם והתעללו בקרבנם באין מפריע.

אין להתפלא על הישענותו של עו"ד של אנסים על מערכת הרווחה. זו עשתה הכל כדי להפוך "נערות במצוקה" לעסק שלהם. ה"טיפול" שלהם הוא בעיקרו הפניית הנערות למוסדות סגורים. על המתרחש במוסדות אלו ועל כך שאין בהם לא "הגנה" ולא "טיפול" בנערות כבר שמענו רבות (בכתבת טלוויזיה של אורלי וילנאי ובכתבה עיתונאית של בילי מוסקונה לרמן, למשל).

אך כעת אנחנו אמורים גם להעניש את הנערה – הקורבן, ולסגור אותה במוסד כזה, וכך לפטור עצמנו מכל אשמה לגורלה, שהרי היא זקוקה לטיפול הרווחה ויכולה לסמוך על פקידיה שידאגו לה.

מכאן הגענו לאשמת כולנו, כחברה: אנחנו משלימים עם הפיכתנו לעדר כבשים שרוצות לישון בשקט בלילה ולהאמין שיש רשויות שלטון העושות את מלאכתן עבורנו.

פרופ' אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים.