קריאת מגילה נשית, כמיטב המסורת
הרב יעקב אריאל יצא נגד מנייני הנשים בפורים והאשים את המשתתפות ב"פרישה מהציבור". הוא כנראה שכח שהמסורת היהודית היא שמפרישה את הנשים מהציבור באופן קבוע, ושבמשך דורות נהגו נשים להתכנס לתפילות עצמאיות
לתומי חשבתי שהמחלוקת ההלכתית בדבר קריאת מגילת אסתר על-ידי נשים כבר הוכרעה מזמן. נכון, לא כולם אוהבים את ההיתר, לא לכולם זה מתאים, אבל השאלה כבר אינה מצויה בזירה ההלכתית. טעיתי. הנה, לקראת חג הפורים הממשמש ובא נשלף טיעון הלכתי חדש (או חדש למחצה), הקובע כי קריאה כזו, המתקיימת בנפרד ממניין הגברים בבית הכנסת, אסורה מכיוון שיש בה פרישה מהציבור, מה גם שהיא נעשית – רחמנא ליצלן – ממניעים פמיניסטים.
אינני תמימה, אבל אני מודה שקצת הופתעתי. אכן, איסור פרישה מהציבור הוא טיעון חזק, והוא היה, למשל, אחד הטיעונים החזקים במלחמה נגד התנועה
ראשית, מפני שהמסורת היהודית עצמה מפרישה את הנשים מן הציבור. נשים אינן מצטרפות לתפילת הציבור, הן מורחקות ממוקדי ההנהגה הציבוריים, ויש המגדילים לעשות ואפילו בשמחות משפחתיות מושיבים אותן מאחורי מחיצה.
שנית, לא ברורה לי הקביעה כי על הנשים להצטרף למניין הגברים. מהי המשמעות של הדרישה הזאת? ודאי לא משמעות הלכתית, שכן כבר הורונו רבותינו שנשים אינן מצטרפות למניין לכל דבר שבקדושה, וגם אם יגיעו לבית הכנסת אלף נשים ותשעה גברים, נוכחותן של הנשים בבית הכנסת לא תעלה ולא תוריד דבר. גם משמעות מעשית אין כאן, שהרי הנשים יושבות בבית הכנסת מאחורי מחיצה, וככל שייראו ויישמעו פחות הרי זה משובח. אם כן, מה להם לגברים אם יש נשים בבית הכנסת אם לאו?
יתר על כן, במשך דורות נוהגות נשות ישראל להתכנס בפורים באחד הבתים ולחכות לגבר שיקרא להן את המגילה. לא שמעתי מעולם את הרב שיטען שיש בכך משום פרישה מן הציבור. בינינו, לא שמעתי גם את הרב שמוקיע את אינסוף המניינים הפרטיים שמקימים לעצמם גברים, בפורים כמו בכל ימות השנה. ברור אם כן שהטיעון ההלכתי בדבר פרישה מהציבור הוא רק כיסוי לטיעון האמיתי, שהוא טיעון בעל אופי חברתי-ציבורי, השולל את התרחבות מעורבותן של נשים בעבודת ה' בשנים האחרונות.
אגב, חשוב לומר שטיעון כזה הוא לגיטימי לחלוטין בעיני, גם אם אני חולקת עליו מכל וכל ברמה העניינית. מכל מקום דומני שראוי לקרוא לילד בשמו, ולא לאסור את המותר בנימוקים שאינם ממין העניין. האנושות כולה הרי סוחבת עדיין כמה צלקות מאז אסרה חווה את המותר, וטענה כי גם הנגיעה בעץ הדעת אסורה.
דווקא לא כזאת מהפכה
אבל מעבר לכל זה, ההתנגדות ל"פרישת נשים מהציבור" עומדת בסתירה מוחלטת למה שעשו נשים יהודיות בחברה המסורתית מימים ימימה. כהיסטוריונית שחוקרת מזה זמן רב את חייהן הדתיים של נשים בחברה האשכנזית בראשית העת החדשה, צר לי לאכזב את העומדים משני צדי המתרס (ואולי רק מצד אחד שלו): קריאת מגילה על-ידי נשים לנשים היא ממש לא מהפכה גדולה.
נשים יהודיות כשרות ויראות שמים מדורי דורות – הרבה לפני שבאו לעולם התנועה הרפורמית או להבדיל התנועה הפמיניסטית, והרבה לפני שאנשים הפסיקו ללכת מפחד שיידרדרו באיזה מדרון חלקלק – נהגו להתכנס בינן לבין עצמן, להתפלל, לדרוש דרשות וללמוד הלכה, וגם לקיים טקסים שונים בעלי אופי דתי, שחלקם הגדול אבד מן העולם עם השנים. בתשעה באב, למשל, הן נאספו יחד לומר קינות ולספר מאגדות החורבן, ובשמחת תורה הן נקבצו יחד לרקוד ולשורר לכבוד התורה. לעתים הן עשו זאת בבתים פרטיים, לעתים בבית הכנסת, ולעתים ב"ווייבר שול" - בית כנסת של נשים, כלומר במבנה נפרד ששימש לתפילת הנשים ואשר התקיים בחלק מן הקהילות כבר מימי הביניים.
מי שהוביל את הטקסים הללו לא היו "פמיניסטיות מרירות", אלא הרבנית, נשים למדניות או חזניות מיוחדות (חזנית כזאת הייתה למשל דולצה, אשת ר' אלעזר מוורמס, בעל ספר הרקח). והן עשו זאת מכיוון שהן רצו בכל מאודן לעבוד את הקב"ה, ומשום שבחברה שחרתה על דגלה את ההפרדה בין המינים, אך טבעי היה שיעשו זאת בינן לבין עצמן.
האם דפוס זה של תפילה ועשייה דתית נפרדת מחייב אותנו גם היום? ודאי שלא. יהיו נשים שירצו להמשיך ולהתבשם מתפילתם של הגברים, ולהציץ בהם מבעד לחרכי המחיצה בבית הכנסת – שיבושם להן. יהיו קהילות שירצו לשלב את הנשים בפעילות הקיימת בבית הכנסת מבלי להפריד בין בני המשפחה – גם זה ראוי ונאה בעיניי, כל עוד הדבר נעשה בתוך גבולות ההלכה. תבחר לה כל קהילה את הדרך המתאימה לה על פי אופיה וטבעה.
יתר על כן, העובדה שמעשים מסוג זה נעשו גם פעם, לא היא בעיניי מקור הלגיטימציה לקריאת מגילה על ידי נשים בימינו. קריאה כזאת ראויה מפני שהיא ראויה, ומפני שהיא מותרת, והיא הייתה כזאת גם אילו לא היו למעשים כדוגמתה תקדימים היסטוריים. מכל מקום, ראוי למי ששוללים אותה כחדשנות מהפכנית לדעת שלא חידוש יש כאן ולא מהפכה, אלא קו רציף שנמשך מימים עברו.
וברוח ימי הפורים הקרבים ובאים ראוי להזכיר שהמהפך במגילת אסתר החל כאשר ביקש אחשוורוש שיביאו לפניו את ספר הזיכרונות. לפעמים תיקון גדול יכול לבוא דווקא מקריאה מחודשת ונכונה של ההיסטוריה.
- ד"ר ימימה חובב מלמדת ב"מכללת הרצוג - גוש עציון", והיא מחברת הספר "עלמות אהבוך – חיי הדת והרוח של נשים בחברה האשכנזית בראשית העת החדשה"
לפנייה לכתב/ת 
