שיטת המקל

"כנופיית המקלות בגלגלים" של אדוארד אבי נחשב לאחד הספרים המשפיעים והפולמוסיים ביותר שראו אור בארצות הברית במחצית השנייה של המאה ה-20.

מדובר בפנטזיה על ארבעה אנשים שמנסים לעצור את תהליך הריסתו של אזור טבע מיוחד, ויוצאים למסע הרס יצירתי במטרה לפגוע בכמה שיותר דחפורים, מכוניות, גדרות תיל ועוד. במהלך השנה אף אמור לצאת סרט על פי הספר, בכיכובם של ג'ק ניקולסון, ריצ'רד דרייפוס, ג'ון גודמן ומאתיו מקדונואיי.

הלילה רכב ד"ר סארוויס בעל הקרחת עטורת הכתמים והמבט הפראי, נחוש ואצילי כסיבֶּליוס, בדרכו אל עוד פרויקט ייפוי שכונתי שגרתי: שריפת שלטי חוצות לאורך הכביש המהיר – כביש 66, שעתיד להיבלע תחת האוטובּאן הבין-מדינתי העל-מדינתי. זו היתה פרוצדורה פשוטה, הליך כירורגי מיומן. הוא רוקן מכל מלא בעשרים ליטר בנזין על העמודים וקרשי התמיכה של המטרה הנבחרת, ואז הדליק גפרור. כל אחד צריך תחביב.

בתאורה החיוורת שיצרה האש הוא נראה מהדס בחזרה לעבר הלינקולן קונטיננטל סימן 4 שחנתה בקרבת מקום, המכל הריק טופח על ירכיו חסרות הדאגה. צלו הענקי של האיש הגבוה והכבד, המדובלל כדוב, הוטל ברוב רושם לאור הלהבות על הארץ, על הנוף הצחיח של שולי הכביש; בקבוקי ויסקי שבורים, משוכות צבר וצ'ויה קרן הצבי, צמיגים שחוקים ורצועות גיפוּר. לאור הלהבות, עיניו הקטנות והאדומות בערו באש אדומה ולוהטת משלהן, וכך דמו לגחלת הלוחשת בסיגר שבין שיניו – שלוש מנורות פנאטיות מעשנות וזוהרות בחשיכה. הוא עצר להתענג על עבודתו:

WELCOME TO ALBUQURQUE, NEW MEXCIO

HUB OF THE LAND OF ENCHANTMENT

פנסי התנועה החולפת שטפו אותו באורם. צופרים לעגניים צעקו; נערים צהובי-עור ומחוטטים עם אשכים טמירים עברו ברכביהם המשודרגים והמשופצרים: מוסטנג, אימפלה, סְטרינגרֵיי, חיפושיות, כל אחד עם אהובתי-לנצח משלו, מלופפת בתנוחת האגן הנצמד על ברכיו, כך שכאשר הסתכלת במכונית כזו מאחור, בצללית המצטיירת מול פנסים המתקרבים ממול, נראָה שבכל מכונית יושב יצור חריג עם שני ראשים; זוגות נאהבים אחרים חלפו בצווחה, תחת צמוד למפשעה בכיסאות הזוגיים של אופנועי קאוואסאקי 880 סי-סי מונמכים עם אגזוזים רועשים, עוד אחת ממתנותיו היפות, כמו החרקירי, הקמיקאזה, הקראטה וגפן הקודזו המטפסת, של העם החביב שהביא לנו (זוכרים?) את פרל הרבור – שהקיאו ניצוצות וחלקיקי קירות של צילינדרים ופוצצו בשאגות של שדים טכנולוגיים ספסטיים את השקט הרחב שעטף פעם, מזמן, את הלילה הדרום-מערבי.

אף אחד לא עצר אף פעם. חוץ מסיירת הדרכים, שאנשיה תמיד הגיעו רבע שעה מאוחר מדי ודיווחו בקשר למרכזנית אדישה ולגלגנית במפקדה על שריפת שלט חוצות בלתי מוסברת, ורק אז שלפו את עצמם מהרכב, אחזו מטף בידם עטוית-הכפפה, וריססו את המדורה במשך שעה קלה במתזים קטנים ורפים של סודיום הידרוכלורי נוזלי ("רטוב יותר ממים", כי הוא נדבק יותר, כמו בועות סבון).

מעשה ראוי, אך חסר-תועלת. גם שלט החוצות האצילי והמרטיט ביותר מורכב מעץ אורן ונייר, ואחרי חודשים ואף שנים של חשיפה לרוחות המדבר ולאוויר המדבר הצמא, הריהו משתוקק בכל מולקולה של ישותו לשריפה מהירה; השלטים התעטפו תמיד באש בתאווה מטורפת, בתשוקת כיליון של מאהב בשעת מעשה. האש המנקה, המטהרת כול, שלמולה לא יכול לב האזבסט של הפירומן הפלוטוני אלא להתמלא יראת קודש ולכרוע אפיים ארצה.

בינתיים הספיק דוק סארוויס להתגלגל בשולי הכביש המתפוררים תחת אורו המבהיק והמרצד של מעשה ידיו, להכניס את המכל לתא המטען, שעל דלתו התנוצץ באור הלהבות סמל המטה והנחש הכסוף – ונחת כשק במושב הקדמי לצד הנהגת שלו.

"לאן?" היא אומרת. בתנועת אצבע מהירה הוא העיף את בדל הסיגר דרך החלון הפתוח אל התעלה בשולי הדרך. שביל מוארך נתלה לרגע באוויר הלילה, זוהר שנטבע ברשתית העין, שצורתו כשל קשת בענן ושלולית הזיקים שבקצהו מסמנת את מיקומו של סיר הזהב. הוא חילץ עוד סיגר "מארש-וילינג" מעטיפתו. בידי המנתח המפורסמות לא עבר רטט, ולו הקטן ביותר.

"בואי נעבוד בצד המערבי", הוא אומר.

המנוע של המכונית הגדולה רטן והיא נעה קדימה; גלגליה ריסקו על השול פחיות שימורים ריקות וצלחות חד-פעמיות; המֵסַבּים הצפופים התגלגלו בגריז הכנוע, הבוכנות הרוחצות בשמן התחלקו מעלה ומטה באחיזתם הנחושה אך האוהבת של הצילינדרים, והטלטלים חיברו אותן אל גל הארכובה, גל הארכובה אל גל ההינע דרך שקיקו האשכי של הדיפרנציאל והציר: כל הכוח לגלגלים.

הם התקדמו. כלומר, הם נעו קדימה בשתיקה מהורהרת לעבר הניאון הקופצני, הרוק האַנַפֵּסטי התזזיתי, הרול האפופלֶקטי של מוצאי שבת באלבקרקי, ניו מקסיקו. (היית מוכר/ת את נשמתך האלמותית כדי להיות אמריקאי/ת למשך לילה אחד של מוצאי שבת בעיר.) הם התנייעו במורד גלאסי גאלץ' לעבר בנייני הבנקים, שעשרים קומותיהם בערו כמו גושי רדיום תחת הערפיח המואר.

"אבצוג".

"כן, דוק?"

"אני אוהב אותך, אבצוג".

"אני יודעת, דוק".

על פני בית הלוויות המואר כולו, הבנוי לבני אדובֶּה טריטוריאליות שרופות: חדר המתים סטרונג-ת'ורן – "הו, איה עוקצך, המוות?" ו-צלוֹל! תחת הגשר העִלי של רכבת סנטה פֵה (האמונה הקדושה) – "איתך לאורך כל הדרך עם 'סנטה פה'."

"הה," נאנח הרופא, "אני אוהב את זה. אני אוהב את זה..."

"כן, אבל זה מפריע לי לנהוג, אז אם לא אכפת לך".

"'היד השחורה' מכה שנית".

"כן, דוק, בסדר, אבל אני אעשה תאונה בגללך ואמא שלי תתבע אותך".

"נכון," הוא אומר, "אבל זה שווה את הסיכון".

בשוליים המערביים של העיר הם עברו על פני מלונות דרכים מלפני המלחמה, מצופים סטוּקו ואריחים ספרדיים, וסוף-סוף הגיעו אל הקצה, גשר ארוך ונמוך.

"תעצרי כאן".

היא עצרה את המכונית. דוק סארוויס הביט מטה אל הנהר, הריו גרנדֶה, הנהר הגדול של ניו מקסיקו, ומימיו האפלים והמסובכים ברקו באור העיר שהוחזר מהעננים.

"הנהר שלי", הוא אמר.

"הנהר שלנו".

"הנהר שלנו".

"בוא נעשה את ההפלגה הזאת".

"בקרוב, בקרוב". הוא זקר אצבע. "תקשיבי..."

הם הקשיבו. הנהר מילמל משהו מתחתיהם, משהו כמו מסר: בוא, זרום איתי, דוקטור, דרך מדבריות ניו מקסיקו, מעבר לקניוני הביג-בֶּנד ועד לים, למפרץ, לקריבי, שם אורגות סירנות צעירות זרי אצות לראשך החף משיער, הו דוק. אתה שם, דוק?

"סעי, בוני. הנהר הזה מחריף את המלנכוליה שלי".

"שלא לדבר על הרחמים העצמיים שלך".

"תחושת הדז'ה-וו שלי".

"כן".

"הוֶעלְטְשְמֶרְץ שלי".

"יותר כמו ועלטשמַאלְץ. אתה מת על זה".

"נו..." הוא משך את המצית. "מי יודע?"

"הו, דוק". עיניה היו על הנהר, על הכביש; היא נהגה וליטפה את ברכו. "אל תחשוב על כל זה עכשיו".

דוק הינהן והצמיד את הפתיל האדום לסיגר. אור המצת, יחד עם אורותיו הרכים של לוח המחוונים, העניק מעין הילה למודת-סבל לראשו הגדול והגרום, הקירח והמזוקן. הוא נראה כמו המלחין יאן סיבליוס עם גבותיו ושפמו, בן ארבעים ומשהו ובשיא אונו. סיבליוס מת בגיל תשעים ושתיים. לדוקטור נותרו ארבעים ושתיים וחצי שנים.

אבצוג אהבה אותו. לא מאוד, אולי, אבל מספיק. היא היתה חתיכה קשוחה, ילידת הברונקס, אבל ידעה להיות מתוקה כשטרודל תפוחים במקרה הצורך. קול האבצוג הקלאסי יכול היה לנגן על העצבים מדי פעם, כשמצב רוחה החמיץ, אך בעזרת נשיקות, ממתקים ודיבורים חלקלקים ניתן היה בדרך כלל לרכך את הטונים העירוניים הצורמים ביותר שבקעו מלועה. בעיניו, לשונה החדה כצפע היתה גם מתוקה כיין "מוֹגן דויד".

גם אמא שלו אהבה אותו. כמובן, לאמא שלו לא היתה ברירה. בשביל זה שילמו לה. גם אשתו אהבה אותו פעם, יותר משהגיע לו, יותר משחייב ההיגיון. עם הזמן, אולי זה היה עובר לה. כל הילדים שלו כבר גדולים ויבשת שלמה מפרידה בינו לבינם.

המטופלים הנחמדים יותר של דוק חיבבו אותו, אבל לא תמיד שילמו את החשבונות. היו לו כמה חברים, כמה מלקקי-תחת משחקי-פוקר מהוועדה הדמוקרטית המחוזית, כמה שותפים לשתייה מ"מרפאת האמנויות הרפואיות", כמה שכנים מאזור הרמה. אף אחד לא קרוב. החברים הקרובים היחידים שלו תמיד נשלחו הרחק, כך נראה לו, וחזרו לעתים רחוקות; קשרי הידידות לא יכלו לקשיי ההתכתבות שתמיד נפרמת ודוהה.

אי לכך הוא היה גא ומלא הכרת טובה על קיומה של אחות רפואית ואחות נשמה בשם מיז בּוֹני אבצוג, שישבה לצדו

הלילה במכונית השחורה שנסעה מערבה ומעלה, מתוך ענן הערפיח הוורוד-זוהר שהעניק לעיר את אישיותה, וחלפה מעבר לתחנות הדלק האחרונות של טקסקו, ארקו וגאלף, מעבר לבר "ואגון ויל" האחרון ואל תוך המדבר הפתוח. גבוה, על המֶסָה – רכס השולחן המערבי – ליד הרי געש כבויים, תחת השמים הבוערים, המהממים, המכוכבים, הם עצרו בין שלטי החוצות חסרי-ההגנה שלצד הכביש. הגיע הזמן לבחור מטרה נוספת.

דוק סארוויס ובוני אבצוג בחנו את כולם. רבים כל כך, תמימים ופגיעים כל כך, מסודרים לאורך הכביש בטורים צפופים, זועקים לתשומת לב. קשה לבחור. האם יהיה זה הצבא?

מתוך "כנופיית המקלות בגלגלים", אדוארד אבי, מאנגלית: מתן קמינר. הוצאת בבל