לא מנחם, בגין

יש שני דברים מאוד מרעננים ב"סיום הסכסוך" של אבינדב בגין. קודם כל זה האיש עצמו ומה שהוא מביא עמו. זה לא קשור לייחוס המשפחתי, זה קשור באמת לרעיונות והדעות שלו, שנורא קל לקטלג אותם בתור הבלים ניהליסטיים-אנרכיסטים-הומניסטים, אבל מדובר במחשבות שבדרך כלל לא נשמעות כאן. אולי בספרי פילוסופיה. וזה מוביל לדבר המרענן השני והוא הקונספט עצמו.

הורגלנו לקבל ספרי הגות בתצורה עבת כרס וחמורת סבר, גדושה באקדמיזציה, או לחלופין בתצורה רכה, עיתונאית, בדרך כלל של אנשים שאינם כותבים (נניח דן חלוץ וכו'). "סיום הסכסוך" מובא בתצורה של קטעי הגות פיוטיים וקצרים, הנעים על הגבול שבין הגות לפרוזה, ומובאים בצורה מאוד בהירה וצלולה, נגישים לכל אחד למעשה, והם לא מחויבים לשום דבר מלבד הכתיבה עצמה.

בגין. משועבד לתצורה (צילום: עידו סוסקולני) 

אבל זו גם החולשה הגדולה של הספר. התצורה היא בעצם אמתלה לסוג של חפיפניקיות מחשבתית. אם אתה מחויב רק לכתיבה עצמה, אתה בעצם לא מחויב לרעיונות שאתה מטמיע שם, ובגין מטמיע המון רעיונות, אך הוא לא מחויב להסביר, לנמק, לפרט. הוא מרשה לעצמו פשוט להניח אותם כמו נעצים על שלט, כמו בגדים על חבל כביסה. כמו סטיקרים.

וכך גם הם נקראים בחלק מהמקרים, כמו סיסמאות שאין מאחוריהם שום הסבר, כמו אותם קלישאות מחשבתיות ורעיונאיות שהוא עצמו יוצא נגדן.

"אין בעיה פוליטית בעולם הזה, אין בעיה מעמדית, אין בעיה כלכלית, לאומית או דתית בעולם הזה, יש רק בעיה אחת - התודעה" (עמ' 24), הוא כותב, וזה נשמע יפה, וכאן הוא אפילו טורח מעט להסביר שבעצם האלימות היא בראש שלנו. האלימות נובעת בין היתר מהפער בין מי שאנחנו למי שאנחנו רוצים להיות, אבל בזה העניין נגמר, במספר משפטים שנשמעים יפה. על פי רוב גם מאוד נאיביים.

במקרים אחרים הוא לא מנמק אפילו ברמה הזאת; הוא כותב שכהורים אנחנו מכילים על ילדינו את ציפיותינו ובכך אנו מכשילים אותם. את זה אפשר לקרוא בכל עלון בטיפת חלב. בעמוד 59 הוא כותב: "בעורקי כולנו זורם דם של אנסים, בעורקי כולנו זורם דם של רוצחים.. היום לכל אחד ואחת מאיתנו, לכולנו, יש דם על הידיים". יש קצת ריפרור בטקסטים הקודמים להצהרה הזו, אבל לא ממש ברמה מספקת.

נביא ללא בשורה

בגין למעשה מנסה למצוא כשלים ואנומליות במבנה האנושי הבסיסי, אבל עקב שטחיות וקוצר היריעה הוא נשמע כמו איזה נביא ללא בשורה, כמו איזה תמהוני בהייד פארק בלונדון, כמו מפעל לייצור סטיקרים. הוא טוען שהבעיה של האנושות היא עמוקה ובסיסית, וכולנו נגועים בה, אבל לא מציע שום בדל של חלופה, שום תחילה של פיתרון, שום אופציה לסיום הסכסוך.

הוא מנמק זאת לכאורה שהוא נגד כל סמכות, לכן אין בידו סמכות להציע משהו. אבל בכל זאת, הוא פה ושם מתרה בנו: "האם אנו מתבוננים בעננים, בשמש היוקדת, בלבלוב העלים באביב, בקמטים של זיקנה?" הוא מתרה בנו להסתכל ביופי הקטן שמסביבנו.

האם זה יהיה פתרון לכל בעיותינו? לא ממש. האם זו הבעיה הגדולה של האנושות? האם אין בעיה להסתכל בעלה מלבלב ואחר כך לקצור כמה חפים מפשע? "החסד הנו אהבה אשר אנו עיוורים לקיומה", הוא כותב, ומה בעצם מבדיל בינו ובין הניו-אייג'יסטים שאומרים לנו לקחת את הדברים לאט, ליהנות מנוף של ברוש אקראי, מציפור שמתרוממת מתוך הנסורת הגרעינית של התרבות, לא להצטרף למירוץ הקפיטליסטי שמותיר אותנו עם הלשון בחוץ?

זה מה שמתבהר ברגע שמנסים לארגן איזו משנה סדורה מכל קטעי ההגות האלה; אנחנו בני אדם רקובים מהיסוד, הגאולה רק תבוא משינוי תודעתי (לא ברור איך הוא אמור לקרות, כי הרי אין לבגין סמכות להציע שינוי שכזה, ואולי אין לו את הידע, וגם כך הוא נגד כל ידע מאורגן ובטח נגד כל סמכות), בינתיים אפשר להסתכל על פרחים. לא ברור אם זה יעזור. 

פשוט לא משכנע

סך הכל, לבגין יש קול מובחן ושונה בזירה שלנו, מרגישים שיש לו המון על הלב, המון על המוח, הוא רוצה לפרוק, למרות שאין לו שום דרך

סדורה ושום הצעה. הבעיה שלו, וכאן חייבים להביא את סבו ז"ל מנחם בגין כקונטרה - זה שהוא פשוט לא משכנע, בניגוד כמובן לסבו.

היכולת הרטורית שלו, בעיקר בגלל הבחירה התצורתית, לוקה בחסר; כקוראים אנו לא תופסים את עצמנו אומרים: "נכון, הוא צודק" או "נכון, איך לא חשבתי על זה קודם". הרבה רעיונות שהוא מציג דווקא נשמעים כאילו חשבנו עליהם כבר קודם; אין בהם משהו חדש, הם נשמעים כה מוכרים, עד גבול הקלישאה.

אולי בגין לא מאמין ברטוריקה, אולי הוא רואה בה חלק מהרעות החולות של האנושות, אבל אם באמת חשוב לו להגיע לאנשים, הוא חייב למצוא דרך להיכנס אליהם יותר חזק למוח וללב, לא באמצעות נעצים. 

"סיום הסכסוך", מאת אבינדב בגין, הוצאת "אחוזת בית", 154 עמ'