לפברק את הארי
"פרסי ג'קסון וגנב הברק" מנסה לרשת את הצלחתה של סדרת הארי פוטר ולפנות לילדים ומבוגרים כאחד. ארז דבורה חושב שהתוצאה הבינונית מפסידה את שני הקהלים
לא ניתן לפספס את הצל הגדול המוטל על סדרת ספרי "פרסי ג'קסון" ועל עיבודו הקולנועי של הפרק הראשון, "פרסי ג'קסון וגנב הברק" ("Percy Jackson & the Olympians: The Lightning Thief"). זהו צילו של הילד הממושקף עם צלקת בצורת ברק על מצחו. ריק ריורדן, יוצר הסדרה, לא זכה בהשראה אלוהית כשכתב את עלילותיו של נער ניו-יורקי צעיר המגלה כי הוא בנו של האל היווני פוסידון, אלא בהשראה ארצית הרבה יותר - הצלחתה האדירה של ג'יי קיי רולינג.
אין טעם לפרט את כל נקודות הדמיון בין שתי הסדרות, אך יתכן שיש סוג של צדק פואטי בכך שסדרת ספרים זו זכתה לעיבוד קולנועי המפגין מידה מרשימה של חוסר כבוד לטקסט ה"מקורי". פרסי, שבמקור הספרותי היה בן 12, מתגלגל בסרט לגופו הבוגר של נער בשלהי התיכון (לוגאן לרמן בן ה-18). משינוי מהותי זה מוכתב רצף אירועים חדש ובעיקר שינוי בגישה. השטחיות של המקור הספרותי רודדה עוד יותר ואליה נוספה מנה נאה של עימותים אלימים, ובעיקר רמיזות מיניות ונרקוטיות.
אם ג'יי קיי רולינג ולפחות חלק מסרטי הארי פוטר מצליחים ליצור עולם של פנטזיה אליו יכולים להתחבר ילדים וגם מבוגרים, העיבוד של "פרסי ג'קסון וגנב הברק", מנסה למשוך ספר ילדים לכיוון עולם המבוגרים ובכך מפסיד את שני הקהלים.
זהותו האמיתית של פרסי מתחילה להיחשף במהלך טיול כיתתי למוזיאון גדוש באמנות של יוון העתיקה. שיחה בחדר צדדי עם המורה המחליפה לאנגלית מתפתחת לכיוון לא צפוי כאשר היא מתגלה כאלת נקם (פוּריָה) מפלצתית שמנסה לפגוע בו כיוון שלטענתה הוא גנב את הברק של זאוס (שון בין), שליט האלים.
פרסי ניצל בעזרת הסיוע של חברו הטוב גרובר (ברנדון ט' ג'קסון) והמורה שלו ללטינית, מר ברונר (פירס ברוסנן). גרובר, שביום-יום נע בעזרת זוג קביים, מתגלה כסאטיר בעל רגלי תיש ואילו מר ברונר כקנטאור הפדגוג כיירון.
"פרסי ג'קסון וגנב הברק". גם במשפחות האלים יש צרות
סכנת הנקמה של שליחיו של זאוס מחייבת את פרסי להימלט יחד עם אימו (קתרין קיניר המבוזבזת), אך במתקפה של מינוטאור האם נחטפת לשאול. מקום המפלט של פרסי, אליו הוא מגיע עם גרובר, הוא מחנה (ששמו אינו הוגוורטס) שבו מתאמנים צאצאים מעורבים נוספים לשוכני האולימפוס, בהשגחת הקנטאור דמבלדור. סליחה, כיירון.
תגלית משמחת במחנה היא אנאבת' (אלכסנדרה דאדאריו), בתה של אתנה - בחורה דעתנית ומיומנת בהחזקת החרב. לא נערה צעירה כמו במקור הספרותי, אלא אישה צעירה וחטובה (דאדאיו בת 24). הרמיוני יכולה לאכול את הלב.
פרסי מגלה כי אביו הוא פוסידון, וכי הוא נקלע לסכסוך משפחתי בין אביו ואחיו זאוס בגלל החשד שפרסי גנב את הברק. ישנו גם אח שלישי, האדס (סטיב קוגאן) אל השאול, שחושק גם הוא בכלי נשק זה וכעת מחזיק באימו של פרסי כבת ערובה. גרובר ואנאבת' מצטרפים לפרסי היוצא לדרך בניסיונו להציל את האם ולמנוע את המלחמה הגדולה בין האלים שעלולה להחריב את החיים על כדור הארץ.
עקיצה עצמית לא מכוונת
למסע יש מבנה סכמאטי של קווסט ירוד. שלוש תחנות שבכל אחת מהן הם צריכים להשיג פנינה שתאפשר, ברגע המכריע, לברוח מהשאול. בכל תחנה מחכה להם איום אחר - המדוזה (אומה תורמן בהופעה קאמפית במיוחד), מפלצת ההידרה מרובת הראשים וקזינו בלאס וגאס שבו מחולקים פרחי הלוטוס הגורמים לאובדן זיכרון ותחושת זמן.
מתוך הסרט. אין צורך בסיקוול
הסרט מנסה לא רק לחבר בין המיתולוגיה והעולם העכשווי, אלא גם בין עולם הילדות ועולם המבוגרים. האלמנטים המיתולוגיים מעוצבים כהבלחות גרוטסקיות של עולם המבוגרים המכוונות לקהל הצעיר.
הדימוי המסמל באופן קולע גישה זו הוא מיקומו של פתח הכניסה לשאול, מאחורי השלט המפורסם הנמצא על גבעות הוליווד. בדיחה זו יכולה היתה להיות
ביטוי לביקורת עצמית מתבקשת מצד הבמאי והתסריטאי לגבי איכות הסרט שלהם, אך לא נראה שלכך הייתה הכוונה.
כריס קולומבוס הוא במאי מוגבל שזכה להצלחה בסרטי ילדים כמו "שכחו אותי בבית", "גברת דאוטפייר" וכמובן - שני הסרטים הראשונים והפחות מוצלחים בסדרת הארי פוטר. ראשי אולפן פוקס תולים בקולומבוס את תקוותם לפיתוח סדרת סרטים שתירש את סדרת הארי פוטר המתקרבת לסיומה. סביר יותר שגורלה של סדרה זו יהיה דומה לטרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, שהופסקה לאחר הסרט הראשון. במקרה הנוכחי זה לא יהיה הפסד גדול.
