האם מטפל הוא מוסכניק של הנפש?

ספרה החדש של הפסיכונאנליטיקאית רות גולן משחזר בצורות שונות את החוויית המפגש שלה עם העולם הרוחני – במיוחד עם זה של המורה העכשווי שלה, אנדרו כהן.

וכאן המקום לחשוף בגלוי את העובדה שכמי שהתבקש על ידי המערכת לכתוב ביקורת על ספר זה אני נמצא בעמדת חולשה מסויימת, משום שביני לבין הכותבת קיימת ידידות רבת-שנים, ואף היינו תקופה מסויימת בקשרי עבודה בתחום המחקר. מצד שני, תיזקף כמדומני לזכותי העובדה שהעמדה שלי בכל הנוגע להתקרבות שלה לאנדרו כהן - העומדת במרכז הדיונים של הספר - היא עמדה ביקורתית למדי, כפי שהקורא יווכח לדעת בהמשך.

קודם כל, המפגש של פסיכואנליזה לאקאניאנית והתורה האבולוציונית של אנדרו כהן אינו מפגש פשוט כלל וכלל. הקורא מזהה בין השורות, דווקא מתוך המאמץ הגדול של גולן ליצור סינתזה, במתיחות המתקשה להתאחות שבין שני הקצוות הללו, עד שלעיתים נדמה שגולן מגייסת עבודת-שְפָּגט אינטלקטואלית כדי לגשר ביניהם.

פרויד. האדם הוא יחידה אגוצנטרית השואפת לקחת לעצמה כמה שיותר

מי שעינו צרה ואינו ניחן ביכולת להפעיל סוג של קריאה שדניאל בויארין מכנה "ביקורת נדיבה", יפטור עצמו בסיום הקריאה בהוצאת משפט מהיר אחד, על כך שבראש ובראשונה בולטת לעין הקורא בספר זה ההחלפה של דמות-האב. ואכן, בספריה הקודמים של גולן דמות-האב המככבת היתה מעין הרכבה של זיגמונד פרויד עם לאקאן, ועתה מחליפה אותה דמות-האב של המורה הרוחני אנדרו כהן – שרוחו, כאמור, מרחפת על פני כל דף מדפי הספר.

מנקודת הראות של כהן שאינו פונדמנטליסט דתי שמרן, אין בהרכבת דמותו על פני האבות הנכבדים הקודמים כל בעיה; להיפך, זו תואמת את עמדתו המזהה התפתחות מן הראשוני אל המפותח-יותר כמעט בכל מערכת מוכרת. לכן ספר זה יכול להיראות במבט ציני כמעין מִנחה שלוחה לריצוי ה"אב" - גם אם אנדרו-הממשי לעולם לא יוכל לקרוא ספר זה (לפחות בשפת המקור).

אולם לדעתי, מבט שני - במיוחד מצד אלו שאכן מסוגלים להפעיל ביקורת נדיבה – ילמדנו שהפרקים השונים שקובצו כאן, הגם שהם מצביעים יותר על הסדקים מאשר על פתרונם, הם בעלי חשיבות רבה, כמעט אפשר לומר חשיבות פורצת-דרך.

בניגוד לגולן אני לא חושב שהפתרונות שהיא מציעה באופן סכמטי בספר זה יכולים להוליך את הקורא הלאה למרחק רב, אם כי הם כשלעצמם פתרונות מרתקים (במיוחד חשובה מבחינה זאת הסכֶמה שהיא מציעה לקורא המוסברת בהרחבה בחלק השני של הספר, ומתומצתת בתרשים המורכב שמוצג שם בעמ' 151).

בניגוד לה, אני גם לא חושב שיש ערך כה מרכזי לתורה התיאורטית של אנדרו כהן (את תוכן הביקורת שלי על אנדרו כהן אחסוך מן הקורא כרגע ואשמור להזדמנות אחרת) – ועם זאת ספרה של גולן מצביע, דווקא דרך הסדקים שבו, על בעיה שורשית שצריכה אכן לדעתי להעסיק את הפסיכואנליטיקאים; ואם הם לא מוכנים לתת על כך את הדעת, הדבר מצביע על קטנות דעתם, ולא על כך שהבעיה אינה בעיה אמיתית.

אז מה בעצם אותה בעיה?

אם לנסות לנסח את הבעיה בפשטות אומר כך: הבעיה שאותה מציבה גולן במרכז הספר וממנה יוצא לדרך כל הדיון המסובך המוצע לפנינו, היא שהפסיכואנליזה – כמו גם שיטות טיפול אחרות – נתפסת אצל המטפלים כמתודה המסייעת להם להיות מטפלים טובים; ככלי מקצועי שמשתמשים בו בשעת הטיפול, אך הוא נזרק לפח מיד אחר כך, כשהמטפל חוזר אל חייו היומיומיים.

אולם, האם באמת מדובר כאן אך ורק בפתרונות מכאניים למצבו הנפשי של האדם שהמטפל מאמץ לו רק ככלי עבודה בשעת הטיפול? האם למשל הצורך ללמוד להיות קשוב למטופל אינו אלא רק טכניקה שמטפל צריך לאמץ אותה כשהוא מקשיב לאנאליזנד, אולם רגע אחר כך כשהוא עומד מול אשתו הוא כלל אינו נזקק לה? או שמא - וכאן תעלה הטענה שמעלה הספר זה במלוא תוקפה בשני חלקים:

א. מטפל כזה, שמאמץ לעצמו את הצורך להקשיב לאחר רק ככלי-עזר - נספח לאישיותו-שלו ולחייו-שלו – איננו יודע בעצם להקשיב. הקשבה כזאת שהיא אגוצנטרית ממהותה איננה כלל הקשבה.

ב. הקשבה שאין בה פריצה של האני של המטפל אל סוג מסויים של יחסי אני-אתה ממשיים עם המטופל, יחסים שהם מעבר לחומר ולשיקולי התן-וקח של האגו, יחסים שיש בהם מן האהבה אמיתית אל המטופל (מה שמזכיר קצת את העמדה הנשכחת של פרנצי) – לא יהיו לעולם בגדר הקשבה אמיתית.

מנקודת הראות של גולן, המחשבה על כך לעומק תגלה כאן את נקודת התורפה העמוקה ביותר של החברה המערבית בכללה. בעיניה מלאכתו של הפסיכואנליטיקן איננה דומה כלל למלאכתו של המוסכניק. אין דמיון אמיתי בין תיקון המסלול הפנימי של חיי האדם לבין תיקון מכאני של מכונה כזאת או אחרת. בעולם המכאני אכן שולט כלל הברזל של הסיבתיות - והמומחיות הנדרשת מן המוסכניק היא בשדה זה בלבד: עליו לגלות מה הסיבה ש"דחפה" את המסובב להיות במקום שבו הוא נמצא, בהנחה שעל ידי החלפת הסיבה יתחלף גם המסובב. אך האם על תיקון מכאני מהסוג הזה מדברת הפסיכואנליזה?

התשובה של רוב הפסיכואנליטיקאים כמדומני תהיה חיובית; הם יראו בפסיכואנליזה מדע החושף את כלליה של המכוֹנה המכוּנה "נפש", ויזהו בה אך ורק מערכת של אנרגיות ודחפים הפועלים בתוך מסגרת מכאנית לגמרי. אל לנו לשכוח שפרויד התכוון בתחילת דרכו לבנות מדע של פסיכולוגיה שיהיה מבוסס על ניסוחים כמותיים על ידי תרגום עקרונות שימור פיזיקליים לתחום הנוירולוגי (ראו שתיל, חידת האנרגיה הנפשית, עמ' 27, והדיון על כך שם בהמשך).

והנה, אל תוך מערך תרבותי כבד זה נכנס ספרה של גולן כמו פיל אל תוך חנות חרסינה, בעודו מנסה (איני משוכנע שהיא מצליחה לשכנע את הקורא) בכל כוחו להציב את אבות הפסיכואנליזה כמי שתפסו כמובן-מאליו שמימד מכאני זה הוא רק חלקו הראשון של סיפור הנפש, ושמעבר לו יש מקום למימד רוחני שאיננו כפוף לכללי הסיבה-והמסובב המגבילים של חוקי החומר.

פרויד והאלטרואיזם הכפייתי

אסביר אפוא בבהירות רבה יותר למה כוונתי: מנקודת הראות של פרויד, שבה כל אדם הוא יחידה אגוצנטרית סגורה השואפת לקחת לעצמה כמה שיותר ולתת לאלו שהיא באה איתם במגע כמה שפחות – אין שום דרך לחשוב על הנתינה לאחר ללא כל תמורה כדבר ממשי. פרויד בוודאי היה אומר בציניות שהטוען כך איננו מודע להגנות שונות שהלא מודע שלו יצר, או לגורמים כפייתיים דמיוניים הפועלים בתוך המערכת הסגורה שמניעה אותו לנתינה שכזאת. כך בדרך כלל נידונה תופעת האלטרואיזם (הכפייתי, מוכרחים לומר) בפסיכואנליזה.

בניגוד לכך גולן, לעומת זאת, סבורה (ומחפשת בנרות חיזוק לעמדתה אצל פרויד ואצל לאקאן), שאכן קיימת נתינה שאיננה כפייתית, כזאת שמונעת מתוך אהבה נקייה לזולת, והיא תופעה שכל אדם יכול לפוגשה בממשות חייו אם יעשה את עבודת המדיטציה הנכונה; ולא די בזה, אלא שהאנושות מתקדמת בהתפתחותה העתידית בדיוק אל שלב בוגר שכזה שבו לא יהיה האגו גורם מגביל כפי שהוא מוכר לנו מחיינו הריאליים עתה.

לכן, היא אומרת, שאם נצליח לעבור לסטאטוס רוחני שכזה נחוש ש"כוח סוחף, כחסד, פורץ מאתנו כדחף יצירתי" כשנפגוש בזולת, ולא נחוש ממילא כל קושי בנתינת היקר לנו לאחר (באמת, ולא כסוג של כחש עצמי. ראו האמור בספרה בעמ' 158).

אין ספק שמדובר כאן באמונה ולא במדע. גם מצד הקורא לא מדובר כאן בשיכנוע מהסוג הרציונלי (אף שהספר נוקט שפה רציונלית-מדעית) אלא באמונה שפריצה כזאת בחומר, בחוקי הסיבה-והמסובב אפשרית, ושעבודת הנפש היא אכן עבודה מסוג שונה לחלוטין מעבודתו המכאנית של המוסכניק.

הפרקים נפגשים באותו צומת

כמה מילים על מבנה הספר בכללו: הספר מכיל שלושה חלקים שבכל אחד פרקי משנה שונים. גולן כללה בספר זה חומרים מגוונים מתחומים שונים, שהמכנה המשותף שלהם הוא המפגש בצומת זה שעליו דובר לעיל, בין הפסיכואנליזה לגישה הרוחנית.

בעיני לפחות פרק רב עניין הוא החלק המנתח לאור עמדות אלו לפי סרטי קולנוע שונים; חלק זה בנוי על סידרה של הרצאות מרתקות שגולן העבירה בסימנטק בתל אביב. הקורא ימצא שם כמה פנינים נדירות שבדרך כלל קשה למצוא בביקורות הקולנוע הרגילות. המבט שלה מזהה בדרך כלל מיידית בפתיחת הדיון על כל סרט את חוט השדרה שסביבו נע הסרט כולו.

כך, לשם דוגמא בלבד, למדתי הרבה מהניתוח הרגיש שלה לסרט "יחסים פורנוגרפיים" של פרדריק פונטיין (צרפת, 1999). סרט שבניגוד לשמו הפרובוקטיבי הוא סרט צנוע מאוד בדרך עיסוקו במין, עד שניתן לומר כמעט שבמידה רבה הוא סרט אנטי-מיני. גולן מנתחת באופן מבריק לדעתי את הקונפליקט העיקרי של הסרט, כשהיא מצביעה על המתח שבין אינטימיות וזרות כגורם המניע את כל העלילה וגם את דרך העיצוב של הסרט.

ניתוח מעניין לא פחות הוא זה של הסרט "מועדון קרב" (ארה"ב, 1999) של הבמאי דיויד פינצ'ר (על פי ספרו של צ'אק פלהניוק). במרכז הדיון

של גולן על סרט זה עומדת שאלת האגו של האינדיבידואל, והפיתוח של בחיים המודרניים סביב מה שמכונה היום "מימוש עצמי". בסיום הספר צירפה גולן דיון מעניין על נושא השפה בעקבות סירטה של של הבמאית הישראלית-פריזאית נורית אביב "משפה לשפה". אביב ראיינה עבור סרט זה קבוצה של משוררים וסופרים – יהודים וערבים - ששפת אימם איננה השפה שבה הם יוצרים כיום.

לגולן היווה סרט זה קשר-מקפצה כדי להציג את הסבריה לתפיסתו המורכבת של לאקאן בנושא הסובייקט ומקומו בתוך השפה. כאן ובמקומות רבים אחרים בספר מתגלה גולן לא רק כהוגת-דעות מקורית, אלא גם כמורה בעלת כישרון דידקטי, המצליחה להסביר בשפה שווה לכל נפש יסודות אחדים מן התיאוריה הלאקאניאנית, שקשיי הבנתה הפכו כבר לשם דבר בעולם התיאוריות הסבוך של הפוסט-מודרניזם.

"נושאי התודעה - כשהפסיכואנליזה פוגשת את התפתחות הרוח", מאת רות גולן, הוצאת רסלינג