"איך הרמת את ההינומה עם היד המשותקת?"
יעל ידעה שהאושר שנפל בחלקה זמני. ובכל זאת, היא היתה כלה זוהרת מאושר, ממתינה לו. הבטתי בזוג וחשבתי על ידי השמאלית, המשותקת, שבזכותה הכרתי אותם
יעל ידעה שהאושר שנפל בחלקה זמני. ובכל זאת, כשהסתכלתי עליה, ידעתי כמה חיכתה ליום הזה. זוהרת מאושר, ממתינה לו. הבטתי בזוג וחשבתי על ידי השמאלית, המשותקת, שבזכותה הכרתי אותם.
נפגשנו במסעדה. יושב על קפוצ'ינו ומוקף בעיתון. בחור צעיר ניגש אלי והביט בי בהיסוס, נסוג ושוב פנה לעברי. במבט מרגיע שאלתי "כן?"
"סליחה באמת על ההפרעה, אבל אני רוצה לשאול אותך איך הצלחת להרים את ההינומה בחתונה שלך?". כשראה את התימהון מציף את פני, המשיך, "אני רואה שאתה משותק ביד אחת ואתה גם נשוי... לפי הטבעת נכון?" שתיקה ארוכה אפפה אותנו. המבוכה על פניו העצימה.
"נכון, בשניהם צדקת", עניתי. מנסה להתאושש. "ביד השנייה, הבריאה", המשכתי כשאני מביט בפליאה ביד ימין שלי.
זאת היתה הפעם הראשונה שמישהו קישר בן מוגבלותי לעובדה שאני נשוי. לרגע התגנב בי החשש שהנה אני נופל לרשתו של קבצן מתוחכם. אבל לבושו המוקפד וחיוכו הביישני שללו זאת. כשראה את סימני השאלה על פני, הרים קלות את ידיו ואמר: "אתה רואה, אני חולה... סובל מניוון שרירים מתקדם. קוראים לי שלומי", נזכר פתאום לציין, "זאת שיושבת שם היא חברה שלי... אשתי לעתיד, אנחנו מתחתנים בעוד חודש. אבל אני לא יודע איך אצליח להרים את ההינומה. אולי תוכל לעזור לי, לייעץ לי?"
"תראה..." אמרתי, נמנע מלהביט בידיו הכמושות, "עד כמה שאני יודע לא חייבים להרים את ההינומה כדי להתחתן. את זה אתה צריך לשאול את הרב שלך".
דבריי נתנו לו את האות. בקושי רב הדף הצידה את העיתון לשולי השולחן והתיישב מולי. הוא סימן לאהובתו היפה לבוא ולהצטרף לשולחן. "סליחה, באמת, שאנחנו מפריעים לך", התנצלה יעל, מהססת אם לשבת.
לא יכול להסביר מדוע נמשכתי לזוג הצעיר
מאז אותו יום נקשר גורלי בגורלם של יעל ושלומי ונכותי שימשה באופן מוזר עוגן עליו נשענה ידידותנו. לא יכול להסביר מדוע נמשכתי לזוג הצעיר ולא החמצתי שום הזדמנות לפגוש אותם. במיוחד זכורה לי פגישת אקראי עם יעל בבית הקפה, כשראיתי אותה יושבת נסערת לאחר שסיימה שיחה קשה עם אמהּ. לא ידעתי אם להניח לה. אבל כשראיתי את סערת הנפש מטלטלת את גופה הצנום, ניגשתי אליה. ידיה הרועדות כמעט גרמו לה לשמוט את ספל הקפה. ניסיתי להרגיע אותה, אבל היא רק בהתה בצג הפלזמה הענק שהיה תלוי מאחורי ודיברה איתי כאילו באמת קבענו להיפגש. "אני יודעת שהאושר האופף אותי בזכות שלומי הוא זמני..." אמרה מבלי להביט בי, "אני לא טיפשה ולא עיוורת כמו שאמא שלי כל הזמן אומרת לי. ואני גם יודעת שבבוא היום בועת האושר הזאת תתפוגג ברגע ששלומיקו... ייאלץ להיפרד... לעזוב אותי, לעזוב את העולם המחורבן הזה. אני... אני רק רוצה לסחוט את הטיפה האחרונה מהטוב הזה שסוף סוף אלוהים שלח לי. שלומיקו שלי..." הדמעות קטעו את מילותיה. "תהרוג אותי, אבל אני לא מבינה למה, למה אמא שלי לא יכולה לקבל את זה שאני מאושרת? למה היא לא תופשת שזה מה שחשוב עכשיו... גם אם זה זמני".
על הצג הענקי צעדו בגאון יפהפיות בשמלות כלה מפוארות. יעל חייכה במרירות, מפנה את אצבעה לעבר הדמויות הלבנות המרצדות. "תסתכל על כל המאושרות המזויפות האלה", אמרה בחיוך מריר. עיניה הירוקות היו תלויות בנקודה בחלל הפלסטיק של בית הקפה.
"אמא שלך לא רוצה שתהיה אלמנה צעירה"
חיפשתי את המילים שיוכלו להרגיע במעט את הרעד שבידיה המטופחות. "אמא שלך לא רוצה שתהיה אלמנה צעירה, זה הכל רק..." אמרתי ומיד התחרטתי. מבטה הזועף השתיק אותי. "מה אלמנה? עכשיו אני מאושרת. ריבונו של עולם, טוב לי איתו. מה לא בסדר כאן, תגיד לי?"
השבועות חלפו מהר, וככל שהתקרב מועד חתונתם סיפור אהבתם היה לי לחידה שרק העצימה ולא נתנה לי מנוח. "כמוסה קטנה של אושר", כך תיארה את שלומי, באחת הפגישות שאני יזמתי, מלא בשאלות שלא העזתי לשאול. "הדברים הטובים", המשיכה בנימה רגועה, "באים בקטן, כמו הזהב והיהלומים הטמונים עמוק בתוך הררי האבן של מציאות חיינו. אז מה אם שלומיקו, היהלום הזה, יהיה איתי רק לתקופה קצרה?".
עיניה נעצמו בכאב. שתקתי, פחדתי להיחשף לסבלה. "אבל אל תדאג", ניחמה אותי, "אין לי תלונות לאלוהים שככה החליט לברוא אותנו, לתת לנו פירורי אושר בים של סבל וחוסר שחר. אני ממש בת מזל, בּני, זכיתי לכמוסה פלאית של אושר, שאותה אני מתכוונת לנצל עד הטיפה האחרונה".
"אבל... איך את יכולה לחיות עם הידיעה הנוראה הזאת?! איך אפשר לדלות אושר כשהמאכלת מרחפת מעל ראשך?"
"החיים, זמניים ככל שיהיו, הם הדבר היחיד שיש לנו"
"תראה!", אמרה בחיוך מפוכח, "אתה מגיב כמו כולם, וזאת הטעות הגדולה. אם נפסיק כל הזמן לחיות בעתיד נוכל למצות את הכאן ועכשיו. נכון, שלומי שלי ייפרד ממני, אבל זה יהיה בעתיד. עכשיו הוא כאן איתי ובשבילי. זה האושר האמיתי. המאכלת הזאת שאתה מדבר עליה היא העתיד הבלתי מושג, המדכא, שגורם לנו לפספס את כל הטוב והיפה של הרגע הזה. אם נדע לחוות את ההווה במלואו נוכל להיות מאושרים, ניגע בנצח. אסור לנו להפקיר את חיינו לעתיד המסמא, אסור לנו להתרפק על העבר ועל ילדותנו האבודה. ככה נפסיד הכל, נמות עוד לפני שחיינו כלל. אם תחשוב על זה, תראה שכולנו סובלים ממחלה חשוכת מרפא הנקראת חיים, לא רק שלומיקו. החיים, זמניים ככל שיהיו, הם הדבר היחיד שיש לנו".
עוד אני מעכל את תשובתה, פנתה אלי בעיניה הנבונות ושאלה. "תגיד לי, בני, אשתך לא ידעה שאתה חולה לב כשהסכימה להתחתן איתך?"
שתקתי.
שלומי הגיע לסוף המסלול. הלאות על פניו בלטה,אבל עיניו נצצו. הוא הרפה מהאחיזה בכידון, מישש את כיסו, מוודא שהטבעת שם. הרב זימר את הברכות בסלסול מייגע, כאילו דוחה את הקץ. ורק יעל רעדה קלות, מסתכלת באורחיה. ידעתי שהיא חושבת דווקא על בני משפחתה שלא נמצאים כאן. יעל כופפה את ראשה בקידה קלה לעברו. בכוחות עליונים נשא שלומי את ידיו השדופות, נתמך בידי ידידיו, והרים את ההינומה, חושף את עיניה המאושרות.
הם, אהבתם ועיקשותם ניצחו. הביסו את אמהּ החרדה, את אביה האדיש ואת כל קהי הלב וספוגי המציאות המדכאת שניסו להניא אותם מלצעוד את מעט הזמן שאלוהים הקציב להם להיות ביחד.
לפנייה לכתב/ת 
