הבלש הלא מזמר

ייתכן כי חופשה שנתית ממושכת בעיירת חוף זה למעלה מכוחו של רב פקח מגרה, אבל לבקש מהגבר האלקוני והמגושם הזה, המפורסם בכל צרפת כולה, לחקור "crime passionnel" או בלשוננו הפושרת "רצח על רקע רומנטי", ובכן, זה כבר גובל בחוצפה.

סימנון. היה לו צורך עז בתקשורת (צילומים: Gettyimages)

במגרה, הבלש המשטרתי של ז'ורז' סימנון, אין דבר מיוצרו הבלגי שבערוב ימיו העיז להתרברב במספר האסטרונומי - 8,000 - של זונות שהכיר. אצל סימנון, לטענתו, כמותם האינפלציונית של כיבושיו המיניים לא הצביע על יצר ספורטיבי או אפילו על אהבת מין טהורה.

היה לו, כך אמר, צורך עז בתקשורת. בחודשי נישואיו הראשונים לדוגמה, כששכב ער במיטתו, היה הצורך בתקשורת כה גדול שכאשר ששמע את החדרנית במזדרון, זינק, פתח את הדלת, הפשיל את שמלתה ובעל אותה בו במקום, בעוד היא ממשיכה להבריש נעליים.

לעומתו, מגרה שלנו אפרורי ונטול ברק, לא מגלה אפילו עניין קלוש בנשים. אמנם מפעם לפעם הוא מתעכב על בשרה הורדרד של משרתת ביישנית, או על משמניה המעוררים של רוכלת בעיירת הנופש לה סבל דולון, אבל גם במקרים הנדירים האלו אנו חושדים שהתיאור נובע יותר מתוך סיפוק צרכיו של הסופר ופחות בגלל סקרנותו של הרב פקד.

אפילו הגברת מגרה, שתיאורה הספרותי חסר בפרטים אך לא מעודד את הקורא להאמין שיש בה משהו יוצא מן הכלל, מעוררת בבעלה שיעמום ואף דיכדוך, אם כי באופן משונה הוא בכל זאת קשור אליה.

מתגרה בגיבור שלו

כמה מסיפורי מגרה תורגמו לעברית בשנים האחרונות, נובלות הנמנות על פסגת הז'אנר - "הרומנים המכונים בלשיים" - כפי שהגדירם סימנון בזעף. אבל ב"חופשתו של מגרה" יש משהו חריג. כאן החליט הסופר להתעמק בנפשו של ז'ול מגרה, שלא לומר להתגרות ולגרות אותה, בהציבו את הגיבור בתנאים חריגים ומורטי עצבים במיוחד.

נתחיל בחופשה עצמה: "שעות חופשיות לחלוטין, ימים שלמים ללא מחוייבות, ללא פגישות". ועם זאת, מהרהר לעצמו מגרה האם הוא בכלל בחופשה, והאם ייתכן שהוא שונא את חופשתו כל כך לאחר ש"בכל שאר ימות השנה נהג להאנח: מתי כבר אזכה ליום אחד של שקט, שעות שלמות שאוכל למלא כאוות נפשי...".

שלושה ימים אחרי שמגרה ואישתו מגיעים לעיירת הנופש, מובהלת האישה לבית החולים המקומי לשם ניתוח חירום. לא זו בלבד שמגרה נותר לבד, מזועזע מהאירוע הדרמטי, עליו לבלות כל יום חצי שעה ארוכה במיוחד בבית החולים הקתולי שבו היתה מאושפזת, מלא בנזירות מאוושות בגלימותיהן ודומם, כך חושב מגרה, "דממה טהורה, מן הסוג שניתן למצוא רק במנזרים".

סימנון. הגדיר בזעף את הסוגה כ"הרומנים המכונים בלשיים"

אבל רומן בלשי יחטא למטרתו אם הוא יניח לחופשה ולאישפוז לא צפוי למנוע מהקוראים ומהבלש עצמו פשע אמיתי ועיירה קטנה שבה כולם מכירים זה את זה, המועילה לתהליך ההפללה שהוא כה חיוני לקיומו של הזא'נר. אבל גם כאן נראה שסימנון מחליט לטרוף את הקלפים.

במקום לשרטט תהליך שבו כולם חשודים עד שנמצא הפושע האמיתי והם מנוקים שוב, כמעט מהרגע הראשון חשדו של מגרה נופל על אחת מהדמויות: גבר נישא, מעמודי התווך של העייריה, עשיר מופלג, מעודן בטעמיו האמנותיים, אבל לוקה, לפחות לתחושתו של מגרה, באהבה מופרזת ומטורפת לאישתו היפייפיה.

על מה נהג לדבר עם אישתו?

באמצעות מערכת העיכול הנפשית המיוחדת של מגרה, מתוודע הקורא אל האהבה הזו כחשודה מעצם קיומה: כל דבר שיש בו הפרזה, שהוא תובעני מהבחינה הריגשית, מעיק על הרב פקד שלנו, שגם כך נושאות חקירותיו אופי אקראי, לא מוחלט במידת מה, כמעט מהוסס, כאילו עמדתו הבסיסית היא סרבנות לכל דבר עז ומוחלט, גם בעולמם החריג של הפשיעה והאלימות.

לצד מיטת אישתו החולה מייחל מגרה שמחצית השעה של ביקורו היומי תחלוף כבר: "לא היה לו שום דבר לומר. בנוכחות של הזקנה הזועפת מנעה ממנו לדבר. ובעצם, גם בימים כתיקונם, בלי זקנות זועפות, על מה נהג לדבר עם אישתו? היום תהה על כך בינו לבין עצמו. והמסקנה: על לא כלום. אז מדוע לעזאזל הייתה חסרה לו כל-כך?"

כיצד, אם כך, יוכל להבין גבר ולנעול את אישתו בביתם כדי לשמור אותה כולה לעצמו? מגרה מטפל בחקירת הרצח הכפול שמתברר לבסוף כמשולש מפני שזה מה שהוא עושה: במקום שבו מתרחשת תעלומה, הוא מנסה לפתור אותה, ובמקום שהוא נמצא - תמיד מתרחשת תעלומה באורח פלא.

אבל בעוד בחייו המיקצועיים גורר מגרה מן הצללים את כל הפרטים החיוניים ושופך עליהם אור, בכל הנוגע לחיי הנפש שלו הולכים הצללים ונערמים עד שלפעמים קשה להבחין שיש פנימיות לחוקר המשטרתי המופנם הזה, שכמעט תמיד מתואר מבחוץ, על פי מעשיו, על פי מניעיו.

"crime passionnel" הוא פשע המעורר אמביוולנטיות. מחד, יש בזעם העיוור שהתשוקה יכולה לעורר בכל אחד, משום משאת נפש. בני אדם חרדים מאדישות על כל מבעיה הרבים, וזקוקים לאישור שהאפקט הריגשי שעוררו בזולת מעניק לעצם קיומם. לא בכדי הומרה המילה "תשוקה" המופיעה במילה הלועזית "רומנטיקה": רצח על רקע רומנטי הוא מושג הנהגה ברפיון מסויים.

הבלש שרואה רק את המאידך גיסא

מגרה, שכל אינטרוספקציה מעוררת בו אי נוחות קשה, רואה רק את המאידך גיסא: הפן הבולעני והבועלני של התשוקה. הניתוח של אישתו, מצבה חסר האונים, ריחות החיטוי והדממה הטהורה של הקליניקה של הנזירות, ניצבים כקונטרפונקט חסוד ומוסרי לאופיו המיני של הפשע.

בנובלה החריגה הזו ניצב מגרה נוכח עצמו ומתבונן בעל כורחו בחיי הנישואים חשוכי ילדים שלו, כשעליו להבין את

נישואיו של החשוד המיידי בפרשת הרציחות. גרוע מכך חושפת החופשה המשמימה של אוגוסט את הדיכדוך העמוק והסמוי שמקנן במגרה, ושבעטיו הוא בלתי מסוגל לסוג התשוקה המולידה רצח.

באופן חד פעמי מחליט סימנון, יוצרו שטוף הזימה של מגרה, לטלטל מעט את גיבורו הכבוי. אולי הוא קץ בהצלחתו מעוררת הקנאה של גיבורו ושל סדרת ספרי הבלש שהוא עומד במרכזה, ואולי חש דבר דומה למה שכבר הצהיר פעם: "גבר לעולם אינו סולח לאישה המאלצת אותו לשקר".

כלומר, סופר מתקשה לסלוח לגיבור המאלץ אותו לדכא את תשוקתו האמיתית ל"תקשורת" לאורך זמן. וכך הפגיש סימנון את מגרה חזיתית עם פניה המסוכנים ביותר של התשוקה.