אין דבר כזה "לא יכול להיות"

"פרשת הרב אלון" המסעירה את הציבור הדתי חושפת בעיה מהותית הקיימת בציונות הדתית בשנים האחרונות, סביב היחס לרבנים ולדמויות רוחניות. מבלי להיכנס כלל וכלל לפרטי הפרשה כשלעצמה, הרי אין ספק שאחת התופעות הבולטות שהתגלו בה היא התגובה של רבים מן הציבור, בעיקר צעירים ובני נוער, של הצהרות חד-משמעיות בסגנון 'לא ייתכן שצדיק כזה גדול יעשה מעשים כאלה'.

לא מדובר כאן בנטייה הטבעית, החיובית כשלעצמה, לדון כל אדם לכף זכות, ולדחות שמועות זדוניות חסרות בסיס, שהרי כאן מדובר בהכרזה של גוף מכובד עד מאוד, של גדולי הרבנים ואנשי הציבור בציונות הדתית. ההנחה העומדת מאחורי ההתנגדות לקבל את הדברים כפי שהם נובעת מתופעת הערצת יתר מוגזמת כלפי רבנים, וחוסר הבנה להיותם בני אדם. כאן מבצבצת הבעיה החינוכית, שאת מחירה הכבד כבר ניתן לראות בימים אלה.

התנ"ך וחז"ל לימדו אותנו עד כמה גם אנשים גדולים מאוד יכולים ליפול בחטא, מתוך היגררות אחרי היצר והתאוות. התנ"ך איננו מהסס להראות את חולשותיהם של דמויות גדולות, וכמעט שלא מותיר דמות שלא סטתה לעיתים מן הדרך.

פרשת דוד ובת שבע, שנידונה כמעט יותר מכל פרשה אחרת בתנ"ך, היוותה את ביטוי השיא לרעיון שגם אדם בעל עוצמות רוחניות כה גבוהות, גם משורר התהילים, יכול ליפול ברשת החטא.

בפרשת זו (שמ"ב י"א) מודגש שוב ושוב הפועל של"ח בהטיותיו השונות (דוד שולח אנשים לברר על בת שבע, להביא אליו את בת שבע מביתה, או את אוריה משדה הקרב), כדי ללמד, שדווקא הכוח והסמכות הם שלפעמים עלולים להעביר אדם על דעתו.

בחז"ל אמנם עלו גישות שונות ביחס לפרשה זו – חלקן העצימו את החטא, בטענה שדוד אנס את בת שבע (ועל כן היא הייתה מותרת לו לאחר מות אוריה החתי), וחלקן צמצמו את ההיבט הפורמלי שבו (על ידי הטענה שבת שבע הייתה מגורשת בגט של היוצא למלחמת בית דוד), אך פרשה זו נותרה כאירוע מכונן ביחס לדמויות רבות עוצמה.

גדולת דוד

גדולתו של המלך דוד, במקרה זה, לא הייתה בכך שהוא לא חטא, אלא בכך שידע להכיר בחטאו ולשוב בתשובה שלמה. אך מעבר לזאת, יש מסר חשוב בפרשה זו: החטא אינו עומד בסתירה לעוצמות הנפש האחרות של האדם, שהתגלו בפרשות אחרות.

האנושיות איננה רק שחור ולבן, ובלב כל אדם, ובמיוחד אנשים בעלי רמות רוחניות גבוהות, יכולות לשכון זו בצד זו עוצמות חיוביות שעשויות להביא לגבהים מעשיים ורוחניים מצד אחד, ויצרים אפלים שעלולים לגרור לתהומות שליליים. האדם נקרא, כמובן, להתגבר על יצריו ולשאוף לרומם את כוחות הנפש החיוביים שיש בו, אך זאת מתוך מודעות לפוטנציאל של קיומם של כוחות אלו בכל אדם באשר הוא אדם.

היו מסופרים בציבור.

הנטייה הגוברת והולכת היא לספר 'סיפורי צדיקים', שכל כולם רק התייחסות לצדדים החיוביים שבאנשים, ללא כל התייחסות להתמודדותם של אנשים גדולים עם יצרים (כמו בסיפורו של ר' עקיבא) או עם כישלונות (כמו בפרשת דוד ובת שבע). המסר החינוכי מתשובתו של דוד הוא בעל עוצמה גבוהה הרבה יותר מאשר תיאורים על דמויות שאינן מתמודדות עם יצרים כלל. דרך חדשה זו לא רק שאיננה נכונה, שהרי לא ייתכן שהיא תשקף מציאות בעולמנו, אלא היא גם מסוכנת מאוד מבחינה חינוכית. היא יוצרת דימוי שבמוקדם או במאוחר, בדרך זו או אחרת, יתנפץ אל מול המציאות, וממילא ייגרם שבר למי שהעצים את הדמות מעבר לממדיה האנושיים.