לא פאשלה ולא נעליים

על פניו נראה כי משטרת דובאי עשתה עבודת בילוש ראויה לציון כשהצליחה לשחזר במהירות את זהות רוב המעורבים בפרשת חיסולו של מחמוד אל מבחוח ואת תנועותיהם. אבל מה שיש בידי משטרת דובאי, ספק אם יאפשר לאינטרפול להוציא צווי מעצר בין לאומיים אפקטיביים נגד מי שדובאי חושדת בהם. ספק גם אם החומר הזה יכול לשמש בסיס מוצק למחאות וסנקציות דיפלומטיות נגד ישראל מצידן של ממשלות בריטניה, אירלנד צרפת וגרמניה.

מיותר מדי בחינות, נראה שקצות החוטים שיובילו למבצעי החיסול האמיתיים ייוותרו פרומים. ראשית מפני שדרכוני החשודים, שהעתקיהם המצולמים נמצאים בידי משטרת דובאי, מזויפים. כך לפחות הודיעו ממשלות בריטניה, אירלנד צרפת וגרמניה.

הם הוכנו, ככל הנראה, במעבדה משוכללת ש"טיפלה" בתמונות, באופן שיקשה מאוד לזהות את מי שמופיע בהם. די שמי שהשתמש בדרכון כזה יגדל שיער ושפם - או יסיר אותם, או ייפרד מהמשקפיים לטובת עדשות מגע, כך שאפילו אנשים המכירים אותם ביומיום לא יזהו אותם בוודאות.

"רשימת המחסלים", אליבא דמשטרת דובאי (צילום: AFP) 

בתמונות של מצלמות האבטחה היכולת לזהות בוודאות את המעורבים אפילו פחותה מזו. הצילומים מטושטשים והאנשים המופיעים בהם משתמשים באיפור ובאביזרי הסוואה באופן שקשה מאד לזהותם - אם בכלל. גם אם יזוהה מישהו מהם בנמל תעופה בחו"ל - יהיה קשה מאוד להוכיח משפטית כי נטל חלק בחיסול.

"חשודי דובאי" נראים בצילומי האבטחה נכנסים ויוצאים ממעליות או לכל היותר משוטטים בקרבתו של אל מבחוח, אבל ממה שנחשף עד עתה בידי משטרת דובאי - הקשר לפעולת החיסול הממשית הוא נסיבתי. המשטרה לא חשפה צילומים - אם ישנם כאלה בכלל - של תקיפתו הפיזית בידי מי מאנשי הצוות. כל אלה יקשו מאד על האינטרפול להוציא צו מעצר אפקטיבי נגדם.

לאזרחים שזהותם "נגנבה" אין מה לדאוג

באשר ל"זהות הגנובה", כלשון כלי התקשורת בהתייחסם לשמות שנשאו הדרכונים - גם במקרה זה יש לבדוק היטב את הפרטים כדי להיווכח שלא מדובר בהכרח במחדל שבאמצעותו ניתן להגיע למבצעי החיסול או למשלחיהם, וגם לגרום צרות לאותם אזרחים תמימים ששמותיהם האמיתיים שימשו את מזייפי הדרכונים.

אותם ארבעה אזרחי ישראל שזיהו את שמותיהם בדרכונים שהציגה ממשלת דובאי אולי לא שמו לב לעובדה כי מלבד שמם, שונו רוב הפרטים בדרכון במכוון באופן המקל מאוד להוכיח כי אין קשר בינם לבין נושאי המסמכים המזויפים.

מספרי הדרכונים שגויים ואינם זהים לאלו של בעלי השמות ה"אמיתיים", החתימה או טביעת האצבעות המופיעה בהם אינם זהים לאלו של בעל השם ה"שאול", ובנוסף לכך נראה שהמזייפים הוסיפו לשם המקורי שם "אמצעי" בדוי וכו'.

מלבד זאת, עצם הכרזתן של הממשלות האירופיות הנוגעות בדבר כי הדרכונים זויפו מנקה מכל אשמה את שמם של אותם אזרחים תמימים, שכמובן לא יופיעו ברישומים המגבילים של משטרות הגבולות ברחבי העולם.

לכל היותר צפוי להם עיכוב שיסתיים בתום בירור קצר, ובתנאי שלא ייסעו עם דרכוניהם האירופיים למדינה ערבית או מוסלמית עוינת שאנשי הביטחון שלה ישמחו להטרידם בין כה וכה, רק בשל היותם ישראלים.

אם כך, אין לפי שעה סיבה ממשית להיסטריה התקשורתית סביב העוול שנגרם לאזרחים הלא-מעורבים ששמותיהם מופיעים בדרכונים המזויפים. הנקודה החשובה ביותר נותרה זהותם האמיתית של מבצעי החיסול. חזותם החיצונית האמיתית לא נחשפה, וספק אם הדבר אי פעם יקרה. איש מביניהם לא נתפס, נעצר או נחקר - ולכן אין כל יכולת לברר את הפרטים האישיים האותנטיים שלהם ואף לא להוכיח בשליחות מי פעלו.

סביר להניח כי אותם אנשים הספיקו כבר להגיע למקום מבטחים. הדרכונים המזויפים שבהם השתמשו כבר נגרסו עד דק, וחזותם החיצונית שונתה. צפויה, אמנם, סכנה מסוימת לאותם אנשים אם הפלסטינים שעימם עמדו בקשר ונתונים כעת במעצר במשטרת דובאי הכירו אותם וידעו את זהותם ואת זהות משלחיהם.

כל השיקולים נלקחו בחשבון

מי שבקי בשיטות הפעולה והמידור שנוקטים ארגונים חשאיים יודע כי לא רבים הסיכויים שאותם עצורים, שסייעו אולי בזיהויו של אל מבחוח או העניקו שירותים לוגיסטיים שונים לצוותי החיסול, יודעים פרטים שיאפשרו את הזיהוי הוודאי של מעסיקיהם. מכל הסיבות האלה נראה שלא כדאי למהר ולהכריז, לפחות לפי שעה, על "פשלה" של המוסד - אם אכן היו אנשיו אחראים לחיסול.

כל תקלות המוסד בעבר, כאלו שסיבכו את מדינת ישראל וסיכנו את לוחמיו, התרחשו לאחר שאנשיו נתפסו "על חם" ונעצרו תוך כדי פעילותם בארץ היעד או במהלך ניסיונם להימלט ממנה. כך היה בלילהאמר שבנורבגיה בשנות השבעים, בקפריסין, בשוויץ, בניסיון לחסל את חאלד משעל בירדן ובניו זילנד.

הפעם זה לא קרה. גם אם נניח הנחה מחמירה כי אנשי המוסד הם שביצעו את החיסול וניתן לזהותם בוודאות על פי תצלומי הדרכונים ומצלמות הווידאו, עדיין אין בכך כדי להצביע על מחדל או תקלה.

מי ששלח את המחסלים היה מודע היטב לקשיים לפעול בסביבה טכנולוגית מתקדמת מרושתת במצלמות ואמצעי בקרה דוגמת זו הקיימת בדובאי. סביר להניח שנלקחה מראש האפשרות שאנשי צוותי החיסול יחשפו ויזואלית ואולי אף "יישרפו" לצמיתות, ולא יוכלו יותר לקחת חלק במבצעים בזירה הבינלאומית.

לכל ארגון ביון (או פשע) ראוי לשמו יש יחידות מבצעיות גדולות למדי, ובהן מספר לא מבוטל של לוחמים שאומנו והוכשרו לבצע משימות עתירות סיכונים.

כבר פורסם כי המוסד, למשל, מפעיל אגף מבצעי המכונה "קיסריה", ובו יחידה מבצעית הנקראת "כידון", שאנשיה מתמחים בפעולות מסובכות בארצות יעד שונות ברחבי העולם. בהתאם לכך, גם במקרה שבו כמה מהאנשים שהשתתפו במבצע נחשפו ו"נשרפו", הם יכולים ללא קושי לעבור תקופת צינון או לעבור לפעילויות אחרות - רגישות פחות - בארגון.

השאלה העיקרית שעמדה כנראה לפני מתכנני המבצע היא אם היעד לחיסול, ובמקרה זה ארכי-רוצח ומתאם בכיר של הברחות הנשק של חמאס, היה ערכי וראוי המצדיק את המאמץ שהושקע כדי לסלקו, תוך נטילת כל אותם סיכונים הכרוכים במהלך.

שאלה עיקרית נוספת הייתה האם מבטיח מתווה המבצע אחוזים גבוהים לכך שהמבצעים יוכלו לחמוק בזמן, ללא פגע ומעצר, מבלי שיזוהו ברמה גבוהה של ודאות מזירת הביצוע. נראה שמי שהחליט על החיסול - וגם הקברניטים שאישרו לו לצאת אל הפועל - הגיעו למסקנה שהתשובות לאותן השאלות הן חיוביות ולכן הוחלט לקחת את הסיכון. הם לא טעו.

מי שסבר כי עצם תיעוד צוות החיסול לכאורה במצלמות מקורו בתקלה, בטענה שניתן היה לנטרל את מצלמות האבטחה, אינו יודע מה הוא שח. הסיבה לכך היא שהשבתת מאות מצלמות באזורים שבהם התמקדה פעולת החיסול, הייתה כרוכה במאמץ טכנולוגי כמעט בלתי אפשרי.