יש תקנה לציבור הדתי

פרשת הרב מוטי אלון עוד בתחילת דרכה, ולא נראה כי היא עומדת לדעוך בזמן הקרוב. זוהי טרגדיה בסדר גודל עצום עבור כל מי שרואה את עצמו חלק מהציונות הדתית על כל גווניה, אפילו אם אין המדובר ב"חסיד" שלו. גם מי שכמוני לא תמיד התלהב מסגנון השיעורים, או לא בדיוק הסכים עם השקפת עולמו, מעולם לא חלק על כך שמדובר במנהיג משכמו ומעלה, מחנך כריזמטי וסוחף, בעל חשיבות גדולה בציבור "שלנו". שלא לדבר על השתייכותו לאליטה של הציונות הדתית, אם מעולם היתה כזו. אכן, שבר גדול.

אבל בכל זאת, גם בסיפור הקשה הזה יש נקודת אור. אני מניחה שבימים האחרונים, לא מעט אנשים נזכרו בפעם האחרונה שבה היה מדובר בראש ישיבה תיכונית שהואשם במעשים בעלי רקע מיני כלפי תלמידיו. כמובן מדובר בפרשה הקשה והכואבת של הרב קופולוביץ', ראש הישיבה הנערץ של "נתיב מאיר". אני לא יכולה, כמובן, להגיד "להבדיל", שכן אני לא יודעת דבר מעבר למה שפורסם על הפרשה הנוכחית, ועד איזו חומרה מגיעים הדברים, אבל על סיפור הרב קופולוביץ', לצערי אני כן יודעת.

לעצם המעשים מספיק לציין כי אלו ניצבו ברף הגבוה של עבירות המין, וכי על מנת לחסוך מהמתלוננים (הרבים) את הצורך להעיד, התיק נגמר בהסדר טיעון לפיו קופולוביץ' הואשם בסעיפים קלים יותר, וקיבל עונש של שלוש שנות מאסר בפועל. מהיום שבו נכנס לכלא הוא נעלם מהזירה הציבורית, ולמעשה גם לאחר שהשתחרר - אף אחד לא יודע מה עלה בגורלו.

חושך

אבל זהו רק סופו של הסיפור ההוא. בתחילתו, בראשית שנות ה-90, הגיעה קבוצה של נערים נסערים ופגועים לביתו של אחד ממנהיגי הציונות הדתית דאז, אם לא הגדול שבהם. בדחילו וברחימו הם גוללו בפניו את המעשים הקשים שביצע בהם קופולוביץ', ובדם לבם בקשו מאותו רב שיתערב. הם לא "מפוצצים את הפרשה", כך אמרו לו, הם

לא רוצים לפגוע בישיבה. הם רק רוצים שיפסיק. הסיפור הזה לא פורסם, אך אני יודעת בוודאות כי הרב הזה הסתכל להם בעיניים, ואמר רק משפט אחד: "לשון הרע היא עבירה שעליה גם יום כיפור לא מכפר". אמר ולא יסף. ובאמת, לא היה צורך להוסיף דבר. החבורה יצאה מהחדר והבינה כי ממנו לא תבוא הישועה.

בנסיון נוסף, אולי נואש, הם פנו לדמות משמעותית נוספת בציבור הזה. גם בפניו נאלצו לגולל שוב את הסיפור הקשה, כשטראומת הדחייה הקודמת מן הסתם רובצת על כתפיהם. הפעם, הם קיבלו אוזן קשבת, אך גם זה לא היה ממש אפקטיבי. הרב קופולוביץ' אמנם הועבר מתפקידו כראש הישיבה בתואנה שחלה, אך לאחר תקופה קצרה שב לתפקידו הרשמי בישיבה וגם לסורו, וזאת בידיעתו ובהסכמתו שבשתיקה של האדם שהעביר אותו מתפקידו קודם לכן.

אותה חבורת נערים כבר לא היתה שם, אך הרב מצא לו קורבנות אחרים. עברו עוד כמה שנים עד שחבורה אחרת של נערים, צעירים יותר, אזרה אומץ ולמדה מניסיונם המר של חבריהם הבוגרים. הם לא דאגו "לשמה הטוב של הישיבה". הם הלכו ישר למשטרה, והשאר - היסטוריה.

סיפור קשה. על אף שכבר כתבתי עליו בידיים רועדות כאן בעבר, גם עכשיו עוברת בי צמרמורת. ובכל זאת, אני רואה זאת חובה ערכית ומוסרית להזכיר את הפרשה ולדבר עליה, כי היא מוכיחה איזו רעה חולה היתה אז בציונות הדתית, ואיזו דרך עבר הציבור שלנו ב-15 השנים שעברו מאז.

ואור

חברי פורום "תקנה", שמשקפים ומייצגים את כל רבדי הציונות הדתית ואת כל גווניה, מהווים "תיקון" לסיפור ההוא. נכון, הם לחלוטין לא מחליפים את הצורך בפנייה למשטרה

ובהעמדה לדין פלילי במקרים המתאימים. אבל השנים חלפו והיום כבר יש הבנה שכן, מעשים כאלה אכן קורים, וגם ב"ציבור שלנו".

יותר מכך, יש מוכנות של מנהיגי הציבור שלנו להיחשף בעצמם ולצאת נגד המעשים הללו, גם אם הם נעשים על-ידי מי שמהווה בשר מבשרה של הציונות הדתית. איך אמר הרב אהרן ליכטנשטיין לתלמידיו ב"הר עציון"? "לפעמים מגיע זמן שבו צריך לסגור את הגמרא, להפשיל שרוולים ולטפל בבעיה".