בריון שכונתי, זה מה שנשאר מאיתנו
קיפאון מדיני ודיפלומטיה אגרסיבית מובילים לכך ששוכחים מהר מאוד כמה מסוכן היה אל-מבחוח. כעת עסוקים בלהביך את ישראל ואולי אף בהענשתה על מכלול מעשיה
ישראל כבר רשמה בעברה פאשלות גרועות יותר מזו שמסתמנת כיום בפרשת דובאי. פרשת לילהאמר בנורבגיה, פאשלת האזנות הסתר בשוויץ, חיסולו הכושל של חאלד משעל בירדן, מעצר אנשי המוסד בקפריסין והסתבכות הדרכונים המזויפים בניו זילנד, הן הדוגמאות הבולטות. באירועים אלה נתפשנו בדרך כלל "על חם". הפעם המשימה החשובה בוצעה ולא הושארו אנשים בשטח, אך כפי שמסתמן הושארו עקבות גסות שמוליכות, לפחות על פי דעת הקהל העולמית, היישר אלינו.
הפעם השוני לא נוגע דווקא להיבטים המבצעיים של הפעולה (אלה בהחלט מזכירים את הסרט "ה-11 של דני אושן") אלא לרקע האזורי והבינלאומי שלה. על רקע קיפאון מדיני בן 15 חודשים במשא ומתן מול הפלסטינים והסורים גם יחד, ומדיניות חוץ שכונתית, אם לא ברוטאלית, עליה הוכרז קבל עם ועדה מירושלים, גם עקבות מהסוג שהושאר בדובאי עלולות להספיק כדי לפגוע בצורה הרסנית במעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית.
מצבנו מבחינה בינלאומית קשה יותר מבעבר. בחלק מהמדינות בהן "התחלקנו" מודיעינית בעבר הייתה תשתית של אהדה כלפינו. ברור שבדובאי עצמה אין יותר מדי סימפטיה כלפינו, אבל היום גם באירופה כבר ממעטים לסמפט אותנו. ההתנהלות שמיוחסת לנו בדבר גניבת זהותם של אנשים וזיוף דרכונים, מצטיירת כיום כהמשך של מדיניות ההענשה מצד המדינות שמותחות עלינו ביקורת.
כששר החוץ עצמו מדבר על דיפלומטיה של כבוד לאומי בהתאם לנהוג בשכונה המזרח תיכונית, ומתגאה שהוא היחיד היודע לדבר את שפת האזור, ההתנהגות הישראלית כבר לא נתפסת רק מלחמה בטרור אלא בעיקר כזלזול בכבוד הלאומי של מדינות שעד כה היו ידידותיות למדי כלפינו ובזלזול בסדרה ארוכה של מוסכמות בינלאומיות.
המדאיג הוא שאנו מתקרבים לנקודה בה מצטייר הרושם ברחבי העולם שיש שני בריונים שכונתיים: איראן וישראל. ההיצמדות לכללי הדיפלומטיה של השכונה יוצרת אפילו את הרושם שיש בירושלים ניסיון לחקות את הסגנון הקלוקל של אחמדינג'אד.
איראן? בעיה שלכם
בימים קשים אלה בכל הנוגע למעמדנו הבינלאומי, כאשר ראש הממשלה נתניהו קורא בנאומו ב"פורום ירושלים" להטיל סנקציות בינלאומיות על איראן, יש הרבה גורמים ברחבי העולם שמתחילים לראות בקריאה כזו חלק מהקרב בין הבריונים השכונתיים. יתר על כן, בחלקים מסוימים של העולם, ויש לא מעטים כאלה, שלדידם אנו נתפשים כסרבני שלום. קריאה מירושלים להחרים את איראן עלולה אפילו להזיק למאמץ הבינלאומי לבודד את המשטר בטהראן. ההתייצבות שלנו בראש המערכה הבינלאומית נגד איראן מתחילה לפגוע בעניין עצמו.במלחמה בטרור יש מדי פעם מהלכים שחייבים לבצע, אבל כשמבצעים אותם על רקע של חולשה מדינית גוברת, יש לקחת בחשבון שגם כישלון חלקי מחירו גבוה מהרגיל. המשך דיפלומטיית ה"כסאח" עלולה להחמיר את מצבנו. ידידינו באזור ספורים מאוד ואפילו אירופה כבר אורבת בפינה.
עד היום בהחלט תוגמלנו בינלאומית על כך שלא התפתינו לאמץ את סגנונו של מועמר קדאפי (שגם לוב כבר נטשה אותו) או את הסגנון האיראני. הדיפלומטיה שלנו דיברה בשפה אירופית ודמוקרטית. ברגע שאימצנו דיפלומטיה המתאימה לאזור הבלתי דמוקרטי, בל נתפלא שגם האירופים יפסיקו לפתע להתנהג כאירופים כלפינו.
במדינה מסודרת הצבא צריך לעשות את שלו ושירותי הביון את שלהם, אך גם הדיפלומטיה צריכה לעשות את שלה. ברגע שהדיפלומטיה משתגעת והדיפלומטים הופכים חטיבה צה"לית, אין מי שירכך, שיטשטש, שיעגל פינות.
ההתייחסות לפעולה בדובאי מתחילה להצטרף לצרות שמחולל לנו דו"ח גולדסטון. נציגי רוב המדינות שתמכו בדו"ח בעצרת האו"ם, לא קראו אותו כפי הנראה בעיון. הצבעתם הייתה פוליטית. הם ביקשו לשלוח מסר לפיו המצב הקיים בסכסוך הישראלי-ערבי לא מוצא חן בעיניהם. גם בתקרית דובאי התייחסות כבר אינה לגוף האירוע – כבר לא משנה למדינות הנפגעות אם היעד המסוכן היה ראוי לפגיעה או לא, אם נפגע הטרור הבינלאומי או לא. ההתייחסות הופכת פוליטית והמטרה משלב זה ואילך היא להביך את ישראל ואולי אף להעניש אותה על מכלול מעשיה ועל סגנונה החדש המצטייר על פני הגלובוס כולו כמסוכן.
דווקא בתקופה כזו אסור לדיפלומטיה שלנו להידרדר לשפת השכונה, כי לא כל העולם שכונה, וגם אנחנו לא תלויים רק בה.
ד"ר אלון ליאל, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר
לפנייה לכתב/ת 
