השפעתה הפסיכולוגית של התפילה
האם תפילה יכולה להגביר את נכונותנו לסלוח לחבר קרוב או לבן הזוג, או שמא אלה המחשבות החיוביות הנלוות אליה? מחקר בדק את השפעתה הפסיכולוגית של התפילה ובחן אם היא יכולה להפוך אותנו לאנשים נדיבים יותר ולחזק את האינטימיות
כוחה הפסיכולוגי של תפילה בכל הדתות הוא רב, ובאמצעותה מבקשים המאמינים מחילה מהאל. והנה, במחקר המתפרסם בכתב-העת Psychological Science בוחנים נתנאל למברט, פרנק פינצ'ם, טיילר סטילמן, סטיבן גרהם וסטיבן ביץ' (Lambert, Fincham, Stillman, Graham, Beach) את השאלה האם תפילה של אדם אחד למען אדם אחר תגביר את נכונותו של המתפלל למחול לזולתו?
היכולת למחול לבן הזוג היא מרכיב חשוב בשימור ובטיפוח מערכת יחסים זוגית. כל אחד מבני הזוג מבצע מעת לעת מעשים או אומר דברים המכעיסים את בן זוגו. מחקרים חדשים הראו כי התגובה הראשונית שלנו להתנהגות זו היא רצון לנקום, אולם המפתח לשימור שביעות רצון במערכת זוגית ולמחויבות לקשר לאורך זמן הוא דווקא היכולת למחול לבן הזוג.
במחקר הראשון השתתפו 52 משתתפים (מהם 36 נשים). כולם דיווחו כי יש להם בן או בת זוג. בבואם למעבדה התבקשו המשתתפים למלא סדרת שאלונים. השאלון הראשון מדד את התדירות שבה כל משתתף נוהג להתפלל, וכלל שאלות כמו "באיזו תדירות אתה נוהג להתפלל באופן יחידני, ולא בתפילות ציבוריות?" השאלון השני מדד הכרת תודה, וכלל פריטים כמו "יש לי כל כך הרבה דברים בחיים להודות עליהם". לבסוף נמדדה מידת הדתיות של המשתתפים.
לאחר שהשיבו על השאלונים, חולקו המשתתפים באופן אקראי לקבוצות המחקר. משתתפי הקבוצה הראשונה הוקצו לקבוצת "התפילה בעבור בן הזוג". כל משתתף הוכנס לחדר פרטי שבו שהה ביחידות ושם התבקש לשאת תפילה לשלומו של בן זוגו. שאר משתתפי המחקר הוקצו לקבוצת הביקורת. כל משתתף הוכנס לחדר פרטי ושם התבקש לתאר בקול רם את תכונותיו של בן זוגו, כאילו הוא מתאר אותן להוריו.
לאחר מכן מילאו משתתפי שתי הקבוצות שאלון המודד את מידת הנכונות שלהם למחול לבן הזוג, וכולל שאלות כמו "כשבן זוגי פוגע בי אני מוצא/ת דרכים לגרום לו להתחרט על כך." מניתוח ממצאי המחקר עולה, כי משתתפים שהתפללו בעבור בן זוגם דיווחו על רמות גבוהות יותר של נכונות לסלוח לו מאשר משתתפי קבוצת הביקורת. ממצאים אלה מתקבלים כשמנטרלים את השפעתם של גורמים כמו הכרת תודה, רמת דתיות ותדירות התפילה.
בכך שמשתתפי קבוצת הביקורת התבקשו לדמות שיחה עם הורה על אודות בן הזוג, ניסו החוקרים ליצור מצב שיהיה בעל מאפיינים דומים לאלה של תפילה: כמו שהמתפלל חושב על מושא התפילה (בן הזוג), כך המשתתפים שתיארו את בן הזוג להוריהם חשבו עליו.
מטרתו של תפעול זה הייתה לוודא שאם תימצא השפעה של תפילה על נכונות למחול לבן הזוג בקרב חברי הקבוצה הראשונה (המתפללים למען בן הזוג), מקורה יהיה נעוץ בהשפעותיה של פעולת התפילה עצמה, ולא בהשפעות של גורמים הקשורים בתפילה כמו אלה שצוינו לעיל (למשל, מחשבה על בן הזוג או פניה לישות סמכותית לא נוכחת). ואמנם, התוצאות הצביעו על כך שתפילה אחת בלבד הביאה לרמות גבוהות של מחילה.
ואולם למחקר זה ישנם כמה חסרונות. למשל, אי אפשר לשלול על בסיסו את ההשערה החלופית, שלא פעולת התפילה עצמה היא שהביאה לרמות גבוהות יותר של מחילה, אלא שעצם חשיבת המחשבות החיוביות על אודות בן הזוג במהלך התפילה היא שהביאה לנכונות הגבוהה יותר למחול לבן הזוג. נוסף על כך אי אפשר להסיק ממחקר זה אם יש משהו מיוחד בתפילה למען בן זוג, או שמא כל תפילה תביא לאותה השפעה על הנכונות למחול.
המפתח לשימור מערכת זוגית הוא היכולת למחול לבן הזוג (צילום: Index open)
לכן במחקר השני נבדקה השאלה, האם תפילה של אדם למען חבר תגביר את נכונותו למחול לחבר?
במחקר השתתפו 68 משתתפים. רק משתתפים שדיווחו שהם חשים בנוח להתפלל השתתפו במחקר. בבואם למעבדה התבקשו המשתתפים לחשוב על חבר קרוב, ולאחר מכן להשיב על כמה שאלונים, תוך כדי כך שהם מתייחסים לאותו חבר. השאלון הראשון בדק נכונות למחול לחבר. השאלון השני בדק דאגה לא אנוכית לאחרים וכלל שאלות כמו: "אני חש שאני דואג באופן לא אנוכי לאחרים". השאלון השלישי מדד את רמת הדתיות, והשאלון הרביעי מדד תדירות תפילה.
לאחר שהשיבו על השאלונים, חולקו המשתתפים באופן אקראי לאחת משלוש קבוצות המחקר:
1. קבוצת "התפילה בעבור חבר" התבקשה לפַנות זמן מדי יום ביומו במשך ארבעת השבועות הקרובים לתפילה לשלומו ולרווחתו של חבר. המשתתפים התבקשו לדווח כמה זמן בכל יום עסקו בפעילות זו.
2. קבוצת "התפילה הלא ממוקדת" התבקשה לפנות זמן מדי יום ביומו במשך ארבעת השבועות הקרובים לתפילה (תפילה זו לא הוקדשה לאדם או למאורע ספציפי). המשתתפים התבקשו לדווח כמה זמן בכל יום עסקו בפעילות זו.3. קבוצת "המחשבות החיוביות על אודות חבר" התבקשה לפנות מדי יום ביומו זמן במשך ארבעת השבועות הקרובים למחשבות חיוביות על אודות חבר. המשתתפים התבקשו לדווח כמה זמן בכל יום עסקו בפעילות זו.
בחלוף ארבעת השבועות השיבו המשתתפים בשנית על סדרת השאלונים. מניתוח התוצאות עולה כי ראשית, משתתפים שהתפללו בכל יום למען שלומו ורווחתו של חבר דיווחו על נכונות גבוהה יותר למחול לו מאשר יתר המשתתפים (לא נמצא הבדל מובהק בין רמת המחילה בשתי הקבוצות האחרונות). שנית, משתתפים שהתפללו בעבור חבר דיווחו על רמות גבוהות יותר של דאגה לא אנוכית כלפיו.
מאחר שחברי קבוצת "התפילה הלא ממוקדת" הפגינו רמות נמוכות יותר של מחילה מאשר חברי הקבוצה שהתפללו למען חבר, הרי שאפשר לשלול שני הסברים חלופיים לממצאים. לפי הסברים אלה, הרמה הגבוהה יותר של נכונות למחילה, שנמצאה בקרב חברי קבוצת "תפילה בעבור חבר" נבעה מעצם העלאת תדירות התפילה, או מעצם המחשבה על האל.
כמו כן, מאחר שחברי הקבוצה השלישית, קבוצת ה"מחשבות החיוביות על אודות חבר", לא דיווחו על רמות גבוהות יותר של מחילה מאשר משתתפי קבוצת "התפילה בעבור חבר", הרי שאפשר לשלול גם את ההסבר החלופי, שלפיו התפילה על החבר גרמה למתפללים לחשוב עליו מחשבות חיוביות, ומחשבות חיוביות אלו - ולא התפילה על החבר - הן שהביאו לרמות הגבוהות יותר של נכונות למחול. תוצאות שני המחקרים מצביעות על כך שתפילה הממוקדת ברווחת האחר, בן זוג או חבר, מעלה את הנכונות לסלוח לו.
ד"ר מרים דישון-ברקוביץ היא פסיכולוגית ויועצת ארגונית ושיווקית.
הכתבה התפרסמה בגיליון פברואר של המגזין "גליליאו"
לפנייה לכתב/ת 
