סוכן מוסד, קרא ולמד!

כמו בספרים, בערך

יהיו אשר יהיו מפעיליהם של הסוכנים שחיסלו את מחמוד אל-מבחוח, דבר אחד בטוח: הם לא השקיעו די זמן בקריאה של ספרות ריגול משובחת, אחרת לא היו נופלים בפח הזהויות הגנובות. לו רק היו מעלעלים קצת ב"המתופפת הקטנה" של ג'ון לה קארה (תרגמה לעברית: כרמית גיא), היו מוצאים בו את אחד התיאורים הטובים ביותר בספרות הריגול על הדרך הנכונה ליצור זהות בדויה.

חקירת החיסול בדובאי. בספר זה הלך חלק יותר (צילום: רויטרס)

זה הזמן להסיר את האבק מספרו היחיד של לה קארה שמוקדש כולו למוסד ולמפעלותיו ולקרוא לא כיצד פועלת חוליית אמני זיוף כתזמורת מתואמת היטב אלא על הדרך היצירתית, הסבוכה והמורכבת שבה מגייסים סוכנים שלא מבני עמנו למשימת חיסול בזירה המזרח תיכונית.

כשראה אור, רבים ממעריציו של לה קארה היו מאוכזבים מכך שפסק להשתמש בדמויותיהם של סמיילי וקרלה, רבי המרגלים משני צדי מסך הברזל, והוא לא התקבל באהדה שהיה ראוי לה. אצלנו, מקורבים לשושו טענו שהוא לא אמין, אבל מאז ראה אור ב-1983 עדיין לא נכתב ספר שהקורא בו חש כה קרוב לפרשות החיסול המקושרות למוסד, וגם להכרה שאת הדרכונים אפשר היה לארגן טוב יותר, לו רק שמעו לעצותיו של לה קארה.

מייטי מאוס

בקשו מהילדים שיקליטו, כי שעות הצפיה באמת לא מתאימות למבוגרים: 14:30, שידור חוזר ב-18:30 בערוץ לוגי, בימי א'-ה' החל בשבוע הקרוב. אם אתם מתביישים לבקש, חפשו אותו ב-VOD: השם הוא סטילטון, ג'רונימו סטילטון, עכבר וג'נטלמן בסגנון הישן, מעניבת הפרפר ועד לחליפת הטוויד. הוא המו"ל והעורך של "קול המכרסם", עיתונה של העיר התוססת עכבריה, ולמרות שיותר מכל הוא אוהב להישאר בבית ולהאזין למוסיקה קלאסית, מדי פעם הוא נגרר להרפתקה מסמרת שיער כשלצידו עכברי-סודו הנאמנים: אחותו תיאה הנועזת, בן דודו התחמן מלכודני ואחיו הקטון בנג'מין.

ג'רונימו סטילטון נולד כספר ילדים איטלקי שהפך לסדרה מצליחה במיוחד באירופה. על כריכותיהם של יותר מ-40 הספרים שראו אור עד כה לא תמצאו את שם המחבר, והם מוצגים לקוראים בני 9-12 כמי שנכתבו על ידי העכבר עצמו. אליזבטה דאמי, יוצרת הסדרה, תיווכה בגאונות בין דמיונם של ילדי שנות האלפיים לזכרונות של ילדים גדולים יותר, שהתבגרו כבר באלף הקודם והיו תאבי דעת ושוחרי הרפתקאות במידה שאיפשרה ללמד אותם על תרבויות זרות, היסטוריה רחוקה או תופעות טבע דרך סיפורים מצויירים.

היא הניחה שילדי הדור הזה לא כל כך שונים ושלפעמים אפשר להזיז אותם מהמחשב ומסדרות נחותות לטובת עברו המפואר של האדם, והיא צדקה. לעברית תורגמו עד כה שישה ספרים מן האוצר הגדול הזה, כולם בידו האוהבת של דני מוג'ה (הוצאת ידיעות אחרונות).

הסדרה תתחבב ודאי על הקוראים וגם תגייס קוראים חדשים, והיא מכילה חצי שעה של עונג צרוף למבוגרים: משהו בתחושת הרטרו במראה הדמויות מתכתב עם זכרונות ילדות של סרטים מצויירים, ומשהו בתודעה הבוגרת מקבל בהתלהבות את העדר הסטראוטיפים המגדריים שאופייניים כל כל כך לסדרות ילדים. הדמות הגברית המובילה היא אנטי-גיבור, הדמות הנשית המובילה היא מופת של עשייה פמיניסטית, ויש גם המון רמיזות חביבות לקלאסיקה שעדיין לא מוכרת לצרכני תרבות צעירים. בפשטות, זו הסדרה שדור המבוגרים פיספס כיוון שהוא לא נולד בזמן הנכון, ולגמרי לא באשמתו.

מתאים לו, לא לכולם

כבר בהאזנה ראשונה ברור שנולד כאן להיט גדול של הרקדות: הפזמון ממש מבקש תנועה, לפחות ברמת ה"ההנה מה טוב ומה נעים", והכל באמת טוב ונעים, וגם מגשר בחן נוסטלגי על הפערים ההולכים ומתרחבים בין "מזרחית" לבין "שירי ארץ ישראל": גאון הוא הזמר היחיד בישראל שמותר לו להפגין כושר סלסול מבלי להצהיר בזה על זהות עדתית. בסך הכל, במילותיו של חיים קינן ובלחן של דוד קריבושי, נולד שיר על-זמני שהיה כאן תמיד, אבל לא גרסה מקומית ל"My Way", השיר שמחזיק במספר שיא של ביצועים בתולדות המוסיקה הפופולרית.

שירים שיוצרים שיאים כאלה נכתבים במה שאפשר לכנות "סגנון מגדת העתידות", כלומר יצירה של טקסט שמיועד לכל אחד, וכל אחד חש כאילו הדברם מתייחסים אליו ורק אליו. ב-"My Way" המילים מרמזות לחוויות כלליות עד כדי אוניברסליות. מי לא התחרט לפעמים? מי לא חש בלתי מובן, מי לא חש שהוא נאבק על דרכו שלו? מי לא אהב, צחק, הובס, ועמד על שלו? ב"מתאים לי" יש לכל היותר סיכום של דרך ייחודית ליהורם גאון: אור הזרקורים, האולמות המריעים ותפקידי המשחק הם חוויות ייחודיות למי שניצב על קדמת הבמה כבר יותר מחמישה עשורים, והאזכורים האלה נשמעים דיסוננטיים לגמרי לעומת הפזמון האוניברסלי-במתכוון.

אבל גאון באמת לא צריך לבצע את "My Way" המקומי, כי בעצם כבר עשה זאת. אין כמו "עוד לא אהבתי די" , למילים ולחן של נעמי שמר, כדי ללכוד את תמצית ההווייה של הגבר הישראלי: אדם רדוף תחושה של בהילות וכורח של עשייה מתמדת, שבסופו של יום מתקשה לחוות אהבה בגלל הבהילות הזאת. "מתאים לי" הוא פשוט התבוננות מפוכחת, מחויכת ב"עוד לא אהבתי די", שהתאים לרבים כל כך.

בזכות רופא אחד

כשהוא ניצב בשעריו של בית החולים הפסיכיאטרי, נפרד גרגורי האוס מהעונה החמישית למפעלותיו הרפואיים, וכיוון שצפיתי בכל פרקיה באדיקות, הרשו לי לקבוע שהיתה משעממת עד מוות, למרות שהאוס וקאדי סוף סוף עשו זאת (וכמובן, בהתאם לאפיון הדמויות, מיד הצליחו לחרב כל סיכוי לקצת נחת).

"האוס". מזל שיו לורי שם

ככל שההפקה השקיעה יותר בדימומים של החולים המזדמנים מדי פרק, כך הלכה ופחתה רמת ההשקעה המחשבתית: למרות התאבדותו של קאטנר, למרות שהאוס נרדף בידי רוחה של החברה של ווילסון, נעדרו מהעונה הזאת קונפליקטים מעניינים באמת, כך שנותרנו עם שאלה היפותטית אחת בלבד - "האם היית מתחתן עם אשה שמסרבת להיפרד מהזרע המוקפא של בעלה המת".

לטעמי, זה אפילו לא זכר חיוור של שלל הדילמות הרעיוניות שהסדרה הצטיינה בהן בעונות הקודמות. מצד שני, ברור לי שאמשיך לצפות באותה אדיקות, מפני שמאז ג'יימס גנדולפיני לא היה על מסך הטלוויזיה שחקן בסדר גודל של יו לורי, שדי במבט מיוסר אחד שלו כדי לבלום כל נפילה בתסריט.

הוא עוד ישוב

אנחנו רוצים אותו נינוח, עם חיוך תמידי מרוח על פניו. אנחנו רוצים שיהיה מדושן עונג מעצם שבתו שם, בכורסת המנחה, ושיאמץ בלי כל היסוס את האתוס הנהנתי שאנחנו רוצים להדביק לתפקיד הזה. אנחנו מעדיפים, אם אפשר, שלא תהיה לו אישיות משלו, כדי לא להזכיר לנו שגם לנו יש אחת כזאת.

עוד רצוי שלא יהיו לו דעות בשום דבר ועניין, ושיתייחס באותה מידה של אדיבות לכל אחד מאורחיו גם אם אלה אינם ראויים לאדיבות, שימתין בנימוס עד לסיומו של כל משפט שאורח משמיע, ושיזייף אמפתיה כל הזמן.

מתוך שלל הביקורות שהושמעו סביב תפקודו של גלעד בעונה הראשונה של תוכנית הארוח שלו, מתברר שזה האיפיון של המנחה האידיאלי מבחינתם של רוב המבקרים. אם גלעד לא עמד בציפיות, צריך לזקוף זאת רק לזכותו. עוד כדאי לשחרר אותו מאחריות לפאשלות של ההפקה - החל בתפאורה

המזעזעת והמנכרת, דרך המחשבה שאפשר להדביק לו קטעי סטנד אפ גרועים במיוחד וכלה במרואיינים המובטחים בפרומואים, שעד היום לא הגיעו לאולפן.

גלעד עוד ישוב לתוכנית אירוח, מפני שאין מספיק אנשים מוכשרים שיכולים למלא את המשבצת הזאת וליצור רייטינג דו ספרתי, אפילו נמוך כפי שהיה לתכניתו בעת האחרונה. לא ברור אם הוגי התוכנית ויוצריה צריכים לשוב יחד איתו.