מפתח סול

סול בלו, חתן פרס נובל לספרות, חתן פרס פוליצר וזוכה פרס עיטור האמנויות הלאומי, נחשב לאחד הסופרים הגדולים שחיו במאה ה-20. "הקורבן", הרואה אור לראשונה בעברית, מספר את סיפורו של אסא לוונטל, שפוגש איש עמו עבד בעבר, המצליח לטלטל את חייו לחלוטין

יש לילות שניו יורק חמה כמו בנגקוק. אז נדמה כאילו היבשת כולה ניתקת ממקומה ומחליקה קרוב יותר אל קו המשווה, כאילו האוקיינוס האטלנטי האפור נעשה ירוק וטרופי, והאנשים הגודשים את הרחובות אינם אלא פלאחים ברברים בינות לאנדרטות המסתורין הכבירות שלהם, שאורותיהן, בשפע מהמם, מטפסים בלי הרף מעלה, אל חום השמים.

בלו. מגדולי הסופרים של המאה ה-20 (צילום: AP)

בלילה שכזה ירד אסא לֵוֶונטָל בחופזה מהרכבת העילית של השדרה השלישית. בשל פיזור הדעת שלו הוא כמעט שכח לרדת בתחנה הנכונה. כשהבחין בכך, ניתר ממושבו וצעק לנהג, "הֵי, רגע, חכה רגע!" הדלת השחורה של הקרון העתיק כבר התחילה להיסגר; הוא נאבק בה, הסיט אותה בכוח עם הכתף ונדחק החוצה.

הרכבת נמלטה, ולוונטל, שהתנשף בכבדות, הביט אחריה וקילל, ואז הסתובב וירד אל הרחוב. הוא היה עצבני במיוחד. הוא העביר את שעות אחר הצהריים עם גיסתו, אשתו של אחיו, בסטטן איילנד. או ליתר דיוק, ביזבז אותן בגללה. קצת אחרי ארוחת הצהריים היא התקשרה אליו למשרד - הוא היה עורך של מגזין מקצועי קטן בלואֶר מנהטן - ומיד, בזעקות שבר, הפצירה בו שיבוא, שיבוא מיד. אחד הילדים חולה.

"אלנה", אמר ברגע שהצליח להשחיל מילה, "אני עסוק. אז אני מבקש שתשתלטי על עצמך ותגידי לי: זה באמת משהו רציני?" "בוא מיד! אסא, בבקשה! מיד!" הוא לחץ על אפרכסת האוזן, כמו להגן על עצמו מפני הצווחנות שלה, ומילמל משהו בנוגע למזג הרגשני של האיטלקים. אז נותק הקו. הוא החזיר את השפופרת לעריסה, מצפה שתצלצל שוב, אבל הטלפון נותר דומם.

הוא לא ידע איך להשיג אותה; אחיו לא היה רשום במדריך הטלפונים של סטטן איילנד. היא התקשרה מחנות או מבית של שכנים. זה זמן רב שלוונטל לא היה בקשר קרוב עם אחיו ועם משפחתו. רק לפני כמה שבועות קיבל ממנו גלויה עם חותמת דואר של גַלְוֶסְטוֹן. הוא עובד במספנה.

באותה הזדמנות אמר לוונטל לאשתו, "קודם נורפוק, עכשיו טקסס. הכול עדיף על הבית". זה היה הסיפור הידוע: מקס התחתן צעיר, ועכשיו חיפש ריגושים, הרפתקאות. היו הרבה משרות במספנות של ברוקלין וג׳רזי. ובינתיים כרעה אלנה תחת עול הטיפול בילדים. לוונטל אמר לה את האמת. הוא היה עסוק. על שולחנו ציפתה לו ערמה של הגהות. אחרי שחיכה כמה דקות הוא התרחק מהטלפון, כיחכח בגרונו בקוצר רוח ולקח בידו עותק אחד.

אין ספק שהילד חולה, אולי אפילו חולה מאוד, שאם לא כן לא היתה מתנהגת כך. ומאחר שאחיו לא נמצא, ההליכה לשם היא כמעט בגדר חובה. הוא יֵלך בערב. לא יכול להיות שזה כל כך דחוף. אלנה פשוט לא מסוגלת לדבר ברוגע, ולא משנה על מה. הוא אמר זאת לעצמו כמה פעמים; ועם זאת הוסיפו הזעקות שלה להדהד באוזניו עם הגרגור החדגוני של המאווררים הגבוהים ותקתוק מכונות הכתיבה. מה אם זה באמת קריטי?

ולפתע, כמתוך דחף, נעמד, ותוך שהוא מגנה את עצמו הסיר את מקטורנו מגב הכיסא, הלך למרכזנית ואמר, "אני הולך אל בִּירְד. תני לו התראה, בסדר?" כשידיו בכיסים האחוריים, לחוץ אל שולחנו של העורך הראשי, התכופף לוונטל קלות לעבר העורך והודיע בשקט שהוא חייב לצאת. פניו של מר בירד, האף הגרום והעז והמצח המשורג ורידים, פנים שההתקרחות הדגישה את תוויהם, הביעו חומרה ואי־אמון.

"לפני סגירת גיליון?" אמר. "מקרה חירום משפחתי", אמר לוונטל. "זה לא יכול לחכות כמה שעות?" "לא הייתי יוצא אם הייתי חושב שזה יכול לחכות". התשובה של מר בירד היתה קצרה ולא נעימה. הוא טפח בסרגל המתכת שלו על ספר הגופנים. "לשיקולך", אמר. לא היה עוד מה להוסיף, אבל לוונטל התמהמה על יד השולחן, מקווה לעוד דבר־מה.

מר בירד כיסה את עור מצחו הפגום ביד רועדת ובחן מאמר בשקט. "טיפוס דפוק!" אמר לוונטל לעצמו. גשם שוטף התחיל כשהתקרב לדלת החיצונית. הוא התבונן בו זמן־מה. לפתע הכחיל האוויר ונראה כמו זכוכית של סיפוֹן סודה. הקיר החשוף של המחסן בפינת הרחוב נצבע פסים שחורים, ואבני הריצוף השטופות, על חיבורי הזפת שביניהן, בהקו ברחוב העקלתוני.

לוונטל חזר למשרד לקחת את מעיל הגשם שלו, וכשהלך בפרוזדור שמע את מר בירד אומר בקולו המתלונן, המאשים, "הולך לו ככה כאילו כלום. באמצע הבלגן. כשכולם טובעים בעבודה". קול אחר, שאותו זיהה כקולו של מר פֵיי, המנהל העסקי, ענה, "מוזר שהוא קם פתאום והלך. בטח קרה משהו". "מנצל את המצב", המשיך מר בירד. "כמו כל בני מינו. עוד לא הכרתי אחד מהם שלא עושה את זה. תמיד דואגים קודם לעצמם. לפחות היה מציע לחזור מאוחר יותר".

מר פיי לא אמר דבר. לוונטל לבש את מעיל הגשם בפנים נטולי הבעה. זרועו נתפסה בשרוול, והוא תחב אותה פנימה בפראות. הוא יצא מהמשרד בהליכתו המגושמת למדי ועצר בחדר ההמתנה למזוג מים ממתקן הזכוכית. בזמן שחיכה למעלית גילה שהוא עדיין מחזיק את הכוס החד־פעמית.

הוא קימט אותה ובתנועה נמרצת זרק אותה בין הקורות, אל תוך הפיר. הנסיעה למעבורת היתה קצרה, ולוונטל לא הסיר את מעיל הגשם ברכבת התחתית. האוויר היה חם וצמיגי; הפנים שלו נעשו לחים. כנפי המאוורר הסתובבו כל כך לאט באור הצהוב העגום, עד שהיה יכול לספור את הסיבובים. כשהגיע לרחוב פסק הטפטוף, וכשהספינה יצאה מהמעגן ורכבה על גבי האדווה הקלה, שוב יצאה השמש.

לוונטל עמד באוויר הפתוח, מעילו מונח על כתפו וקפליו אסופים בידו. סביב גופי הספינות החלודים והצבועים שבנמל נראתה התרוממות קלושה של המים. הגשם התרחק אל האופק, רצועה כהה שנמתחה רחוק מעבר לקווי החוף העמומים. על פני המים היה האוויר צונן יותר, אבל בצד של סטטן איילנד יקדו הסככות הירוקות הגדולות, המוכתמות, ומשטחי הבטון נצבעו בנתזי שמש גדולים.

קהל היורדים מהספינה התפזר לדרכו, לכיוון שורת האוטובוסים שחיכו לצד המדרכה במנועים דשים, בהבהוב

אדים. מקס גר בבניין דירות גדול. כדי להגיע אל הדירה שלו, כמו אל דירתו של לוונטל באֶרווינג פְּלֵייס, היה צריך לטפס הרבה ברגל. ילדים רצו והרעישו בחדר הכניסה; הקירות כוסו בכתב יד ילדותי. שרת כושי בכומתה של חיל רגלים שטף את המדרגות והביט בכעס בעקבות שלוונטל הותיר.

בחצר התנדנדה הכביסה קשויה וצהובה תחת השמש העזה; גלגלות מתקן התלייה חרקו. אלנה לא ענתה לצלצול של לוונטל. כשהוא דפק, ניגש לדלת המבוגר באחייניו. הילד לא הכיר אותו. ברור, חשב לוונטל, ואיך יכיר? הוא הרים מבט אל הזר, מסוכך בזרועו על עיניו בפרוזדור השמשי, המאובק, המוזנח. הדירה מאחוריו היתה חשוכה; התריסים היו מוגפים, ומנורה דלקה באמצע הבלגן שעל שולחן האוכל. "איפה אמא שלך?" "היא פה. מי אתה?" "הדוד שלך", אמר לוונטל.

"הקורבן", מאת סול בלו, מאנגלית: ארז אשרוב, הוצאת זמורה ביתן