יותר מהשראה

ביום שני הקרוב תמלאנה 23 שנים למותו בגיל 58 של אחד האמנים האמריקנים הבולטים במאה העשרים, אנדי וורהול. וורהול שלח את עיניו וידיו ופיו וכישוריו ואנשיו אל שלל אמצעי הבעה יצירתיים בהמון תחומים, שלא כאן המקום לפרטם.

אבל וורהול היה גם האמן הלא-מוזיקאי בעל הנוכחות הפעילה המשמעותית ביותר בתולדות הפופ. הוא עיצב יותר מ-50 עטיפות אלבומי פופ וג'אז ומוזיקה קלאסית, הצטלם בקליפים של גרייס ג'ונס, הקארס ו-"Curiosity Killed The Cat" (אותו גם ביים) והוליד לפחות שם של להקה אחת, הדאנדי וורהולז. אבל וורהול היווה בעיקר מקור השראה מקרוב ובפועל לכמה מיצירות הרוק הטובות ביותר, והשראה רחוקה לאלפי האמנים שהושפעו מהן.

דיוויד בואי, שהגיע אליו בעקבות הערצתו למוזיקאים שהיו הכי קרובים לוורהול כתב ב-1971 את "Andy Warhol", ובו, בין היתר, שר "הייתי רוצה להיות גלריה ולמקם את כולכם בתוך העבודה שלי". זה, בעצם, מה שוורהול עשה שש שנים קודם לכן עם חברי הוולווט אנדרגראונד, כששימש להם כמגלה, חונך, מפיק בפועל, אמרגן, מבקר ומממן.

וורהול, מדמויות המפתח של תנועת ה"פופ-ארט", זכה עוד קודם לפגישות מתעניינות-מסויגות עם בוב דילן, והיה כמובן חלוץ ומתעד חברתי בעל חושים אופנתיים ומסחריים מזהירים. מעבר לסקרנותו האינסופית, וורהול הבין כי קשרים לתרבות הרוק החדשה יכולים לשרת היטב את צרכיו.

אבל וורהול ייזכר בתולדות הרוק בעיקר בזכות מהלך הפוך ונדיב ומופלא של נתינה וחניכה; בגלל האימוץ הייחודי, בו סיפק ללהקה מתחילה, חתרנית ומערערת מוסכמות את הבית שלה: הגנה, ביטחון, תחושת משפחתיות ואמונה וכמובן מימון. וורהול פתח ללו ריד, ג'ון קייל, סטרלינג מוריסון ומורין טאקר את ה"פאקטורי" שלו, ששימש לו ולחבורת בני טיפוחיו חלל רב שימושי, סטודיו, במה, מקום לחזרות ולמסיבות. הוא גם שידך להם את השחקנית/דוגמנית הברלינאית ניקו (כריסטה פאפגן), שהגיעה לניו יורק ולוורהול כבת חסות של מנהל הרולינג סטונס, אנדרו אולדהאם.

וולווט אנדרגראונד עם ניקו. וורהול נתן הגנה, משפחתיות ומימון 

הטיפוסים שהקיפו את וורהול הונצחו בכמה משיריו של לו ריד, אבל וורהול העניק ללהקה יותר מאשר השראה. ריד הודה מאוחר יותר שאינו יודע כיצד היה מתפתח אמנותית וכלכלית ללא האמון של וורהול. ובאמת, אין בפופ דוגמה אחרת לאמן שבנה כך את הסביבה התומכת היחידה, רוחנית וכלכלית ,עבור אמנים מתחילים בכזו טוטליות.

וורהול ואנשיו ניהלו את הלהקה, סייעו בהעלאת את מופע המולטימדיה הראשון והאחרון שלה ומימנו את הקלטות אלבום הבכורה הנשגב שלה, מטובי האלבומים של כל הזמנים. וורהול, כמובן, גם עיצב את עטיפת הבננה.

מעבר לליגה הגדולה

יחסי ריד ווורהול התערערו במהירות, כפי שקרה בתוך שנה אחת גם ליחסי ריד עם קייל ועם ניקו. הוולווט נטשו את ה"פאקטורי" עם טעם מר של כישלון כלכלי צורב ושל ניצול הדדי ובשנות השבעים וורהול חבר בעיקר לכוכבי רוק ותיקים ומצליחים יותר. אם את עטיפתו הראשונה עיצב לוולווט כלהקה מתחילה ומהפכנית, את העטיפה השנייה הכי מוכרת שלו עיצב ב-1971 ללהקה שכבר הייתה הכי גדולה באותן שנים; כמובן, הרוכסן הנפתח ל"סטיקי פינגרז" של הרולינג סטונס.

ג'ון קייל ולו ריד על עטיפת "שירים לדרלה". מצבה ראויה 

בשנות השבעים וורהול גם ייסד את מגזין "אינטרוויו", שנהנה מיחסי קירבה עם גיבורים כמיק ג'אגר ודבי הארי, ושסייע לקדם את הקריירות של טיפוסים עולים כגרייס ג'ונס. העבודה הבולטת ביותר של וורהול בפופ שנות השמונים היתה דווקא טרגית: עטיפת "Menlove Avenue", שעיצב לחברתו יוקו אונו ולבעלה המנוח ג'ון לנון. עוד קודם לכן, תצלום סטילס מסרט ישן שלו נבחר לעטיפת אלבום הבכורה של הסמית'ס.

לו ריד התמיד בנתק מוורהול וסרב לפניות נשנות ממנו. אבל מותו של וורהול היה זרז משמעותי בדרך לפסגות חדשות בקריירה של ריד, בזכות איחוי זמני של הקרע שלו עם ג'ון קייל, הכוח היצירתי השני בוולווט, שהוליד ב-89' את שיתוף הפעולה הכי קרוב של השניים ככותבים (ולמעשה הכין את היסודות לקאמבק של כל הלהקה). אלבום המופת "שירים לדרלה" הוקדש לוורהול ונשא את שם כינוי החיבה של האמן הסלובקי יליד פיטסבורג, שילוב בין דרקולה לסינדרלה.

ריד שר בו לוורהול שלדעתו "היומנים שלך אינם מצבה ראויה", אבל "שירים לדרלה" בהחלט היה כזה; עבודה אינטימית ומאלפת בה ריד וקייל שוררו לא רק על הביוגרפיה של מורם ומלוום ועל יחסיהם

המורכבים איתו. הם גם ניסחו בשירים לא מעט תחושות, תובנות ומסקנות, של וורהול ושלהם, על משמעות המחויבות ליצירה, בניית הזהות האמנותית, החתירה להכרה ולפרסום, משמעת העבודה ועקרונות הפעולה של אמנים רציניים בתרבות הפופולרית העכשווית.