זכות הציבור לְדעת

הספידו אותן, אמרו שהן אנכרוניסטיות ושזמנן עבר, שציבור הקוראים יילך ויפחת ככל שעידן המידע וחזון הכפר הגלובלי יצברו תאוצה. ואם לא די בכך - חנויות הספרים המציעות תנאי רכישה אטרקטיביים יגרמו לקוראים להדיר רגליהם מן הספריות הציבוריות. בנוסף, אמרו כי אופנת "הספרים האלקטרוניים" תדחוק אותן לשוליים.

הספריות חיות ובועטות (צילומים: יהודית רייף)

אמרו הרבה דברים. בכל מקרה, מתברר כי הספריות הציבוריות חיות ואף בועטות; המון ספריות היום ברחבי הארץ הומות אדם ומלאות בילדים ובבוגרים הבאים לבלות את שעות הפנאי שלהם. מי בקריאת ספר בפינת הקריאה, מי בצפייה בהצגת תיאטרון בובות ומי בפינת היצירה, בלמידה בחדרי העיון, או פשוט בשאילת ספרים. 

ניתן לומר כי הספריות עברו סוג של מהפך והתאימו את עצמן למאה ה-21; ניתן למצוא בהן פעילויות לכל גיל, החל בשעות סיפור לילדים, הצגות תיאטרון, סדנאות וחוגים, דרך הרצאות ומפגשים עם סופרים ומשוררים, כמו גם תערוכות פיסול וציור למבוגרים. יתרה מכך, הן למעשה משמשות גם כסוג של מרכזי מידע עם מחשבים הכוללים חיבור חינם לאינטרנט וכיו"ב.

בנוסף, הספרנים של היום הינם בעלי תפיסה והתייחסות עדכנית ומקצועית לעבודתם בספרייה. מדובר בספרנים ומידענים עתירי ניסיון, האמונים על תודעת שירות מפותחת, תוך הבנה כי הספרייה של היום היא גוף דינמי ושוקק חיים. 

הכל התחיל עם חוק הספריות

אז איך ולמה זה קרה? בתחילת 2008 נכנס חוק הספריות הציבוריות לתוקפו. במסגרת חוק זה, ההשאלות בספריות הציבוריות הן חינם. מאז החלתו של החוק נרשמה צמיחה של עשרים אחוזים בקרב ציבור הקוראים ומשתמשי הספריות, בד בבד עם עלייה ניכרת בכמות השאלות הספרים.

כבר לא הספרנים של פעם

למעשה, דווקא המבצעים של רשתות הספרים מעלים לתודעה את הספריות הציבוריות ואת האפשרויות הטמונות בחובן.

הספריות מהוות סוג של מפלט מן העולם התחרותי החומרני והמנוכר. מתאפשרת שם חווית הקריאה על כל היבטיה הרוחניים והאינטלקטואליים.

מסיבה זו הספרייה היא שמורת טבע של תום וערכים בעולם בו הכול נשפט במונחים קפיטליסטים. הייתי מעזה ואומרת שהספרייה הציבורית היא המייצגת בהא הידיעה את שימור נכסיה הרוחניים של החברה האנושית, והיא נותנת אלטרנטיבה לאנשים הרוצים לשמר את אותם הנכסים.

כספרנית ומנהלת ספרייה ציבורית, אני שומעת מקוראי הספרייה דברים הדומים זה לזה באופן מפתיע: זה מתחיל ב"את ממש לא נראית כמו ספרנית", ממשיך ב"איזה אווירה נעימה יש כאן, ומסתיים בסיפורים כגון: "בהיותי ילדה בגיל בית ספר יסודי נהגתי לבקר בספריה מידי יום ביומו, הספרנית של אז הרכיבה משקפיים עם עדשות בעובי לא פרופורציונאלי, שיערה היה אסוף לפקעת נוקשה על עורפה, והאצבע המורה שלה הייתה מוגשת תמידית לשפתיה הפולטות ששש... ארוך, זאת כל אימת שאוזניה הרגישות לכל צליל שמעו ולו רחש קל. הא כן, וגם היה לה שפם".

אותה ספרנית של אז גם אסרה על הילדים לשאול ספרים שלדעתה לא התאימו לגילם, והייתה חוקרת במשך דקות ארוכות האם הם קראו את הספר, זאת משום שקצב הקריאה שלהם נראה לה מהיר מדי, וגם בשל אופייה החשדני, הם מאוד פחדו מהספרנית ולמרות שסיימו לקרוא את הספר ששאלו עוד באותו היום, לא חזרו לספרייה מחשש שיינזפו.

נראה לי שהסיבה לסיפורים האלה היא שהספרייה של פעם וגם הספרנים של פעם הציגו גישה שונה מהיום; היחס לספרים היה של הדרת כבוד והשוהים בספרייה נדרשו לשקט מוחלט. הספרנים ראו עצמם רק כשומרי הספר והאוריינות ולספרייה היה תפקיד עיקרי בשמירת אוספים והשאלתם, וכן בעזרה ומתן יעוץ בחומרים עיוניים לסטודנטים ותלמידים.

יותר ידידותיות למשתמש

כמו כן, היו אז גם אפשרויות מעטות יותר; הטלוויזיה לא שידרה תכניות ברצף לילדים, ומחשבים כלל לא היו בנמצא.

שיחקנו בחצר ובגנים, נפגשנו עם חברים והשתייכנו לתנועות הנוער. עבור הקוראים של אז הספר היה בגדר הנאה, הרחבת דעת, חבר ומפלט.

גם כיום מהווים הספרים עולם חדש ומרתק, אך לשמחתי הספריות הפכו ידידותיות יותר למשתמש והספרנים לא חשים יותר כמי שמופקדים על שמירת דממה בספרייה. וכן, ישנה הבנה בקרב ספרנים ומנהלי ספריות כי על הספרייה להשתלב בעידן של היום, ולספק לקהל הקוראים אפשרויות חדשות ונוספות מלבד שאילת ספרים.

יהודית רייף היא מנהלת ספריית "בית אלון" בגבעתיים