המתקמבקים: מעצבי העל מהניינטיז חוזרים
מטומי הילפיגר, דרך קלווין קליין ועד דונה קארן, מעצבי הענק של שנות התשעים חוזרים היום אל קדמת הבמה. רועי ירושלמי מדווח
האייטיז חוזרות, וחוזרות, וחוזרות, וממשיכות לחזור עד שהעשור שהיה שנוא על רבים מלכתחילה הפך למוקציה מחמת מיאוס ממש. במקומו קם ועולה העשור של
שנות התשעים, שמבשל בשנים האחרונות קאמבק היסטרי כולל הכל, מחולצות פלאנל, דרך טי שרטס עם הדפסים ועד לנעליים הצבאיות. סדרת הכתבות שלנו על העשור שעבר-הבא מסתיימת עם המעצבים הגדולים של אז, שחוזרים בגדול עכשיו.
טומי הילפיגר: מעז יצא דיסקו
בגדי המעצב שהמציא מחדש את הפרפיות האמריקאית היו באמצע שנות התשעים למדים הרשמיים של כוכבי הראפ. הם אהבו את הלוגו הגדול שהתנוסס על הטי שרטים, את האירוניות שהתגלמה בכך שהם לובשים בגדים בסגנון בוגרי ליגת הקיסוס ובהילפיגר מצדם שמחו להציג בגאווה את קהל הלקוחות הצבעוני שלהם על שלטי חוצות גדולים ומאירי עיניים. למרבה הצער, סדרה של שמועות על הגיגים גזעניים של הילפיגר וטעויות כלכליות של החברה (למשל - הפצת המותג בנקודות מכירה עממיות מדי) הביאו לכך שהמותג הזה, שהיה לסמל עבור דור שלם של יאפים, עמד בתחילת העשור הנוכחי בפני פשיטת רגל. כיום, לואי ויטון ממלאת את מקומו של הילפיגר בגזרת הראפרים ומותגים אקסקלוסיביים ודומים כברוקס בראדרז, גאנט וכמובן המתחרה העיקרית פולו ראלף לורן זינבו בקהל הלקוחות היאפי.
אך אנחנו, כפי שכבר הבנתם, בעניין חדשות טובות. רוחות השינוי החלו לנשוב בהילפיגר בשנתיים האחרונות, כאשר המותג נקנה על ידי משקיעים חדשים, שהחליטו להעלות את האיכות (והמחירים) של פריטי הלבוש של הילפיגר. ההצלחה המחודשת לא איחרה לבוא – נקודות מכירה חדשות נוספו למותג ואפילו בשמיו זכו לעדנה מחודשת בשנה האחרונה. בקיצור – מעז יצא דיסקו.
תחייתה של הטרויקה הניו יורקית
לדקה אחת קטנה, בין סוף שנות השמונים לסוף שנות התשעים, ניו יורק הייתה לבירת עולם האופנה. בתי האופנה הגדולים של פריז עמדו על סף קריסה ונקנו אחד אחרי השני על ידי קונצרני יוקרה, ומעצבים רבים ומשפיעים באייטיז כמונטנה, טיירי מוגלר ולקרואה הפכו בהדרגה לפחות ופחות רלבנטיים. את מקומו של הרִיק שנוצר בפריז תפסו מעצבים אמריקאים צעירים יחסית, שהבשילו בדיוק בזמן הנכון כדי למלא את הפער.
הכיוון החדש היה נקיון אסתטי: בדים סולידיים (בשלוש מילים: כותנה-כותנה-כותנה), דגמים נוחים ונוצצים פחות, מונוכרמטיות נטולת הדפסים ושימוש ניכר בצבעים שחור, לבן ואפור (שהיה ל-"שחור החדש" בניינטיז). השלישייה שעמדה בראש מחנה המינימליזם כללה את קלווין קליין, שעשה זאת בתחום הלבוש היומיומי (ג'ינסים, בישום וכמובן הלבשה תחתונה לגברים ונשים); דונה קארן שהביאה עמה את ערכי הזן והיוותה מעין וריאציה חדישה ל"קנזו"; והלמוט לאנג, אוסטרי במקור שהיה למאהב הסוער ביותר של התפוח הגדול, עם עיצובים שחורים ומופלאים לשני המינים.
בדומה למעצבים מינימלסטיים דומים כמו ג'יל סנדר, שלושת בתי האופנה האלה קרסו לפני כעשור, והבכורה חזרה לבתי האופנה הוותיקים של פריז ולמעצבים הצעירים שעמדו בראשם והביאו לתחייתם של דיור, בלנסייגה, בלמיין, ז'יבנשי ולנבן. מה שכן, מה שקרה אז בפריז, מתחיל לקרות כיום בניו יורק.
שלושת בתי האופנה הניו יורקיים נקנו מחדש ונהנים כיום מעלייה משמעותית בביקוש ובחשיפה שלהם. המעצב הצעיר של קלווין קליין, איטלו זוקלי, מצעיד את בית האופנה לשיאים חדשים ומסומן כאחד המעצבים הצעירים הבטיחים של העשור הבא; הלמוט לאנג שפשט את הרגל הוקם מחדש על ידי מעצבים צעירים וזוכה להצלחה סבירה; ואילו DKNY של דונה קארן הושק מחדש לאחרונה לאחר שנקנה על ידי חברת LVMH, ומאמצים כספיים גדולים מושקעים בהחזרת עטרתו ליושנה. האם זה אומר שנהיה עדים בקרוב לחזרתם של האפור ושל הכותנה האורגנית? כולנו תקווה שכן.
לקוסט: חנויות בוטיק ודוגמנים באוויר
ממותג ספורט-יוקרה מוביל ב-30 השנים שקדמו למחצית השנייה של הניינטיז, לקוסט הפך לקראת המילניום למותג העבש והמשעמם בסביבה. כל זה השתנה
לפתע, לפני 5 שנים, כאשר המוחות הקודחים בחברה החליטו לשנות כיוון ולהצעיר את המותג. הקמפיינים החדשים כללו דוגמנים מקפצים באוויר בראשות דוגמן העל מתיאס לאורדיסן, ועיצוב רטרואי ונקי יותר. מתצוגות צדדיות עבר המותג להציג בשבוע האופנה הניו יורקי וזכה בכך לחשיפה גדולה יותר וללגיטימציה אופנתית. התוצאה לא אחרה לבוא, ובשנים האחרונות החלו חנויות בוטיק של לקוסט נפתחות כפטריות אחרי הגשם. אחת מהן אפילו נפתחה אצלנו בתל אביב לפני שנתיים. בכך הפך הקרוקודיל הירוק, יחד עם פרד פרי, למותג הסמי-יוקרה הכי שווה בשטח, ונראה שימשיך לשלוט בנישה שלו ללא עוררין, שכן שום ארון, גברי או נשי, אינו שלם בלי 3-2 חולצות פולו טובות באמת.