ברקוביץ' נגד אוחנה: דו קרב בטעם של פעם
שניהם כדורגלני ענק, שניהם כשלו להעפיל לטורניר גדול עם נבחרת ישראל ולשניהם פה גדול. איל פתח במלחמה, אלי השיב אש ואנחנו נשארים עם שתי מילים: מגעיל ומעולה
נתחיל דווקא בציטוט של עידן טל מהיממה האחרונה: "גם אלי אוחנה וגם איל ברקוביץ' ראויים להיות מאמנים, אם מחליטים ללכת על מאמן ישראלי. אני חושב שצריך מישהו צעיר, שרוצה מאוד, עם הרבה שמחה, כי העסק הזה נראה כרגע כבוי. אין לי שום אינטרס או עניין באחד מהם, גם רוני לוי ועוד כמה שמות הם אנשים ראויים". צודק, אבל לכו תסבירו את זה לברקו.
למרבה האירוניה, מסיבת העיתונאים של ברקוביץ' הפכה דווקא את אוחנה למועמד לגיטימי. במרץ הוא ידריך את יוסי בניון והחבר'ה באיצטדיון רמת גן, ואם מול רומניה גם תגיע תוצאה טובה ומשחק שובה עין, פתאום תהפוך אופציית אוחנה לרלוונטית, עד כמה שזה נשמע מופרך כרגע. ועל זה נאמר: סייג לחכמה שתיקה.
אני ואני ואני
הסקר באתר שאותו איל עורך, כפי שהודה במסיבת העיתונאים, שם אותו בסקרים כמועמד ישראלי בודד מול מאמן זר. ברקו גם רואה עצמו כמועמד המקומי היחיד,
ובכך למעשה מנתק את עצמו בכל אלה שחושבים שאדם כמו אלישע לוי או אלי גוטמן יכול לעשות את העבודה.
בכלל, אם רוצים מאמן ישראלי שיהיה גם צעיר, רענן, שאוהב כדורגל, שמדבר מהלב, כזה שיחזיר אותנו לאהוב את הנבחרת, אז למה לא אלי אוחנה? הרי כמו איל, גם אלי נחשב לכוכב ישראלי ענק שעשה את זה בחו"ל, כמו איל גם אלי בזבז את ההזדמנות להעפיל לטורניר גדול כשחקן, כמו לאיל גם לאלי יש פה גדול. כבר כמעט שכחנו עד כמה.
בניגוד לאיל, אלי כבר למד מתי לסגור ובעיקר לפתוח את הפה המפורסם שסיבך אותו כל כך בעבר. אז בו במקום שברקו רק הזכיר את אוחנה ורמז כי "ברגע שהציעו לו להיות העוזר של מאמן זר, פתאום הוא בעד זר" ועוד סיים את המשפט ב"אוחנה - על אפך וחמתך אאמן את הנבחרת", המלחמה החלה.
דו קרב בטעם של פעם
אלי לא ישב בחיבוק ידיים, באולפן ליגת האלופות, הבמה שלו, הוא חזר שוב ושוב על המנטרה הקבועה כאילו מדובר ב"אדם קטן שהורשע בפלילים". שאלה תמימה של מודי בראון שחררה את הניצרה והפכה למונולוג לא פחות הזוי (בעצם פחות) מצד מאמן נבחרת הנוער, שסיים עם איום - "אם הוא רוצה מלחמה, אני לא אהסס. יש לי את הבמה שלי". אח, האימה.
בינתיים אנחנו, אוהדי הנבחרת ואלה שהכדורגל הישראלי חשוב להם, מחככים ידיים בהנאה למראה תכנית הריאליטי החדשה שמתפתחת לנגד עינינו, אבל גם מוצאים עצמנו מודאגים. מבחינת בידור, ההרגשה היא כמו בבית האח הגדול, עם תומכי 'מחנה אלי' ואלה של 'מחנה איל'. הרי הבטיחו לנו שעם ברקוביץ' 'יהיה מעניין' וצדקו.
נכון שאם באמת חשוב לנו ש'יהיה מעניין', אפשר היה למנות מישהו רציני כמו אלי גוטמן ולצדו את שחר חסון, או שלום אסייאג, או ישראל קטורזה, לא חייבים שהמקצוענות תיפגע בשל הרצון שלנו בבידור. מצד שני, איל באמת הכניס עניין בנבחרת כבויה ומרוחקת, שבזמן האחרון לא ממש עניינה מישהו.
מעניין, אבל הכדורגל עדיין רע
עכשיו נשאלת שאלת המחיר. נכון שמאמן זר יהיה יקר, אבל מינוי אדם שמדבר רק ב'אני' ו'אני' ו'אני', יכול להיות יקר יותר עבור הכדורגל הישראלי. בכלל, סימון העפלה לטורניר גדול כמטרה בכל מחיר, היא שגויה ביסודה וגם אם תתממש, לא בטוח שתתקן את כל עוולות הכדורגל הישראלי. בעצם די בטוח שלא.
מבחינה מקצועית, גם מבחינת המטרות, ישראל צריכה מישהו שיבנה כאן משהו לטווח ארוך ולא סוג של פלסטר לחולה סרטן. דווקא מישהו כמו ג'ראר הוייה, חבר קרוב של מוטל'ה שפיגלר, שגם ביקר לאחרונה בישראל, יכול לסייע. מבחינה מקצועית ישראל צריכה מקצוען אמיתי ולא מישהו שיוסיף עניין. הכדורגל כאן, הרי עדיין רע.
אז מצד אחד כל העסק מסריח ומוציא את החשק, אבל מצד שני, גם מעורר געגועים לתקופת הזוהר של ליגת העל, כשעוד היו בה כוכבים אמיתיים שגם ידעו לשחק כדורגל. פעם איל תפס לאיציק זוהר במבושיו, כשאוחנה סימן לקהל בניו זילנד (אבל גם בשכונת התקווה) באצבע משולשת.
היום אנחנו צריכים להסתפק בהסתחבקות ההדדית בין איתי שכטר לשלומי ארבייטמן, שני מלכי השערים שלנו. היום אנחנו שומעים קפטנים צעירים ומשעממים מבחינה תקשורתית, כמאור מליקסון ואבירם ברוכיאן, שכבר למדו מה בדיוק לומר ומתי כדאי לשתוק, ופשוט נרדמים. לסיכום אנחנו נשארים עם שתי מילים - מגעיל ומעולה.