בלי לערב אלוהים

בפעם המי יודע כמה פקד זעזוע את הציבור הדתי לאומי. אלא שהפעם רעדו אמות הסיפים כל כך חזק, עד שנדמה היה כי מדובר בסניף בני עקיבא בהאיטי. הבוגרים הרכינו ראש. צעירים דמעו בחוסר אמון. בראשי צפה ועברה סצינת הבכי הלאומית שלוותה את מות המנהיג הקודם בצפון קוריאה. סתם אסוציאציה.

"אני מכיר את הרב, זה לא יכול להיות!", זעקו התגובות תחת הידיעות. "עלילה!". הרבה סימני קריאה והמון זעזוע. אפילו תפילה ציבורית נערכה בכותל ואלפים הגיע לחבק את הרב במושבה מגדל ולשמוע את הכחשותיו, כטובעים הנאחזים בקש.

ההפתעה במגזר היתה מושלמת, אך אני לא הופתעתי כלל. לא משום שהכרתי את הרב אלון, אלא משום שאני מכיר בני אדם. לתדהמת הקהל הקדוש התברר, כי בני תמותה עלולים לאצור בקרבם דחפים בעלי עצמה רבה.

אובייקטיבית, מה בסך הכל התרחש? אחד ממנהיגי השבט מואשם במעשים המאפיינים לרוב כמרים קתולים. האם זו סיבה ל"צונאמי", ל"רעידת אדמה" ולעוד כהנה וכהנה תופעות גיאולוגיות ומטראולוגיות? האם בשל כך יכול להתחולל "משבר אמוני"?

יהיו שיאמרו כי אני מתמם בשאלותי. שהאיש היה אחד מעמודי התווך של המגזר ולכן גדול השבר. הרי משבר שכזה התרחש גם בזמן ההתנתקות. התלמידות בבתי הכנסת לא האמינו עד הרגע האחרון כי יפונו. היה גם מי שדאג לחזק את אמונתן זו בהבטחות "היה לא תהיה". האם יש קשר בין הדברים? ודאי. לקשר הזה קוראים אלוהים.

חסידיו של הרב אלון, אינם חשים כי הרב בגד בהם. הם חשים כי אלוהים עצמו בגד בהם. כי בשר ודם הנוהג בצורה שאינה נאותה, אינו מביא ל"משבר אמוני". מקסימום ל"אכזבה". הדבר כמובן נכון לגבי בני אדם סטנדרטיים. אך זה אינו תקף לגבי מאמינים שאיבדו את חוש הביקורת שלהם ודאגו לסמם עצמם ב"אמונה בצדיקים".

רבנים כריזמטיים מדי מכילים אחוזי אלוהים גבוהים מדי. במיוחד אלו הפועלים בקרב בני נוער. אמרנו התנתקות? פינוי ימית למשל, לא הביא ל"שבר אמוני" כמו בקטיף. זאת משום שב-1982, אלוהים היה הרבה פחות מעורב במתרחש וזכייניו היו צנועים יותר.

משווק מורשה מטעם אלוהים או איזה טֶלֶרָבִּי בערוץ "הידברות", אינם קרובים לשמיים יותר

מכל אדם אחר. גם אם צויידו בפנים נוהרות, בחוש הומור ובדברי חלקות. ולמרות שהרב אלון גדול מהנזכרים בכמה וכמה מספרים, עדיין מדובר בבשר ודם. לכן, היומרות האלוהיות שהולבשו עליו – באחריות המשתמש בלבד.

חלק מהאחריות לפריכות החוסן הנפשי המגזרי נופלת על ההורים ועל המחנכים. לו היו תלמידי הישיבות הסרוגות מצויידים בחיסוני הטלת הספק, ביקורתיות וחשיבה עצמאית - לא היו מזדעזעים השכם והערב. נער ביקורתי, ששכלו במצב "פעיל", ולא במצב "נגרר", מסוגל היה להפריד. להבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין ה' צבאות לבשר ודם כריזמטי.

מכאן שלא כל רב שחטא הוא בבחינת "הסתר פנים" ולא כל אכזבה היא "משבר אמוני". לפעמים "התנתקות" היא סתם טיפשות אנושית או מעשה נבלה פוליטי. לא בהכרח בעיה תיאולגית. אז די להכרזות על "חורבן הבית" בכל שני וחמישי. בבקשה, בלי לערב אלוהים.