המשפחה ב"עברית" היא מעסיק מנצל

נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' מנחם בן ששון, התייחס לשביתת הסגל הזוטר במוסד, תוך ציון העובדה ש"חברי הסגל האקדמי והמנהלי נתנו מכספם למען האסיסטנטים (שהם חלק מהסגל הזוטר)" ואף סיים בהפצרה בחברי הארגון לשוב ללמד "שכן יתרון האוניברסיטה העברית הוא שאנחנו משפחה אקדמית". כמי ששייך לסגל הזוטר באוניברסיטה העברית – כלומר, כבן למשפחה האקדמית – אני מבקש לברר מהי המשמעות המעשית של המשפחתיות הזאת.

משמעות אחת ניתנת בתגובתו של נשיא האוניברסיטה. כיוון שהמשפחה שלנו מצטיינת בערבות הדדית, נתנו בני המשפחה המבוססים (חברי הסגל האקדמי והמנהלי) מכספם למען הנזקקים במשפחה (אלה אנחנו!). כעת אנחנו בני משפחה נזופים. לא זו בלבד שחסכנו מפינו כדי להאכיל אתכם, אומרים לנו אחינו היותר מוצלחים ומבוססים, אתם עוד מתלוננים ומחבלים במשפחה. אני מודע לכך שזה לא יפה גם לקבל צדקה וגם להתלונן בפני הנדבן, אך בכל זאת כדאי לדייק.

בשלב הראשון כדאי להפסיק לרגע לדבר על משפחה ולדבר על מעסיקים ועובדים. האוניברסיטה העברית, המעסיק, פנתה לפני תחילת שנת הלימודים למרצים הבכירים, המועסקים הקבועים, וביקשה מהם לוותר על אחוז מסוים משכרם לזמן מוגבל, כדי לאפשר את פתיחת שנת הלימודים למרות הקיצוצים והמשבר הכלכלי. לא כדי "לתת מכספם לאסיסטנטים" אלא כדי לאפשר לאוניברסיטה להמשיך לפעול. המהלך הזה מוכר לכולנו: המעסיק פונה אל העובדים בעת משבר כדי שיסייעו לשאת בנטל עד שהמצב הכלכלי יתייצב. כך מוצבת בפני הנציגות המאורגנת של העובדים הכרעה קשה: האם להגן על תנאי השכר או לשמור על מקומות העבודה. ארגון הסגל הבכיר בחר באופציה השנייה, ובזה הועיל גם לנו ואנו מודים לו על כך בכנות.

אלינו, אל ארגון הסגל הזוטר, המעסיק לא פנה בבקשה דומה. מדוע? התשובה הקצרה, הנכונה והכואבת היא שאנחנו לא באמת חלק מהאוניברסיטה. אנחנו ספקים של שירותי הוראה, שעובדים על פי צרכי המוסד שמזמין את שירותינו. כחבר ועד בארגון הסגל הזוטר נכחתי בכמה פגישות עם ההנהלה הבכירה של האוניברסיטה העברית והדברים נאמרו לנו באופן מפורש: אתם עובדים ארעיים שמועסקים על פי צורך. כעובדים ארעיים איננו יכולים לוותר על תנאי שכר כדי לשמור על

מקומות עבודה משום ש"לגבי התקנים (קרי, מקומות העבודה שלנו), מדובר בחופש אקדמי, אם האוניברסיטה מחליטה שהיא לא מלמדת נושא מסוים, אז הוא לא קיים יותר". במלים אחרות: המעסיק שלנו קובע בשם הערך של החופש האקדמי, כי אסור לאיגוד העובדים להיאבק נגד קיצוצי משרות ופיטורים! נדמה לי שכדאי לסגלים הקבועים באוניברסיטה להתחיל לחשוש.

נחזור ל"משפחה". אנחנו חיים בעולם של תדמיות שקריות. ככל שהמציאות של שוק העבודה היא אכזרית יותר, ככל שהביטחון התעסוקתי מתערער יותר, כך נמצא שימוש נפוץ יותר במונחים חמימים ומנחמים כמו "קהילה" ו"משפחה". המונחים האלה משדרים ביטחון: החברות במשפחה ובקהילה לעולם אינה על תנאי. אם היינו רוצים למצוא את הניגוד המושלם לחברות במשפחה, הרי זאת העסקה על פי צורך. כעובדים ארעיים אנו נמצאים בעיצומו של סכסוך עבודה עם המעסיק שלנו, לא במשבר משפחתי.

דר' גדי פרודובסקי, עמית הוראה, האוניברסיטה העברית