הרמון הפחד: מה יהיה על ילדיו של גואל רצון?

הפעם החלטתי לכתוב על תופעה שנכנסה לאחרונה לביתי, כמו לבתים רבים אחרים בישראל, לא למרפאתי. כוונתי לתופעה המטרידה של גואל רצון ונשותיו. צפיתי בסרט שחשף את הכת או ההרמון, שניהל ביד רמה, ועקבתי אחר ההתרחשויות והראיונות עם נשותיו ובנו הבכור.

התבוננתי בגבר בן ה‭,60-‬ עם השיער הארוך המדובלל, הכרס הבולטת והשפה העילגת. התבוננתי גם בצורה שבה הוא נגע בנשים ובילדות ששהו איתו. זה לא היה מגע אוהב, זה בוודאי לא היה מגע אבהי או מגע של סב מחבק. היה במגע שלו משהו קר, מחושב, מרוחק. לא היו בו חיבה וחום.

אפשר להיכנס לפרשנויות לגבי מה מוביל גבר להקים הרמון או כת או "קואופרטיב‭,"‬ כפי שכינתה זאת אחת הנשים. מגלומניה? תאוות הגוף? תאוות הכוח? תאוות הכסף? ואולי הכל ביחד? ואולי יש שם דברים נוספים? ספק אם אפשר להבין את התופעה לעומק, כמו גם את הצרכים או את הפילוסופיה שעומדים מאחורי "הקואופרטיב‭."‬ פעם הוא ניהל חיי זוגיות רגילים. מעניין מה היה התהליך שעבר. מרתק, אבל לא בר-טיפול. כך או אחרת, הוא נאשם באונס ובבעילת קטינות והטיפול בו ייעשה על ידי רשויות החוק.

הרבה יותר ממנו ריתקו אותי הנשים שהיו איתו, שצולמו ודיברו מול המצלמות. הן היו נאות, צעירות ורהוטות. ייתכן שלא כל נשותיו כאלו, ייתכן שהבחירה לצלם אותן נפלה דווקא מפני שהן כאלו, אבל עצם העובדה שחיו בקרבו נשים כאלו - מסקרנת. מטריד שנשים נורמטיביות לכאורה מסוגלות לחיות ביחד, לגדל ביחד ילדים, ולחכות ביחד לימי הביוץ שבהם ירצה הגואל, אולי, לרצותן. מה מביא נשים כאלו לקיים יחסי אישות עם גבר מזדקן, שאפילו אינו נאה או שמור יותר מרוב הגברים בגילו?

הגנה אלימה 

אני כותבת את הכתבה ביום המשפחה. האם יש כאן "משפחה אחרת‭?"‬ משפחה שיש בה גבר אחד והרבה נשים וילדים, מודל שהיה נפוץ בימים עברו אצל

היהודים ונפוץ גם היום בתרבויות שונות, אפילו בארצנו בקרב הבדואים.

חיפשתי קצת במקורות כדי להבין את פשר התופעה של ריבוי נשים. לתומי חשבתי שמדובר בצורך גברי להפצת הזרע והוכחה לעושר וליכולות מיניות. אבל מתברר שנישואים לנשים רבות היו גם תרומה לקהילה. באחד הפירושים ניתנה דוגמה לכוהן, שבעת תקופת רעב נשא 300 נשים. הוא, כמקבל מעשרות, יכול היה בזכות עושרו לכלכל נשים רבות ועל ידי כך מנע מהנשים הללו עוני ומחסור. לא צוין באותו מאמר מה סיפוקן של 300 נשים גרם לאונו הגברי.

לא, אינני רואה את מקרה הגואל כמקרה הכוהן מציל הנפשות. אף שבתחילת הדרך חלק מהנשים הציגו אותו כך, אין לי ספק שהוא מצא נשים במצבים קשים ונואשים וצייר את עצמו לפניהן כמושיע. הן, שהיו בשפל, הסכימו לקבל מה שנראה להן כחוף מבטחים.

אני תוהה אם המקרה של מַ רבי הנשים הוא כמו בשיר ההוא ששרה חוה אלברשטיין על התנהלות הרמון אלף הנשים של שלמה המלך: סיפורה של נעמה בת אחיטוב, שחיכתה ימים רבים לשלמה המלך כדי לתנות איתו אהבים, וכשסוף-סוף הגיע החליט לקרוא לה את קהלת. היא, בינתיים, התנחמה בזרועות הגנן.

כשצפיתי בשידור על ההרמון של רצון חשבתי בשעשוע על השיר הזה. חשבון פשוט מודד את הזמן שנשות "הקואופרטיב" של רצון צריכות לחכות בין מפגש למפגש. ידוע שנשים שחיות תחת קורת גג אחת מקבלות מחזור באותו זמן. אם הן שומרות נידה, הזמן הכולל למפגשים עוד פוחת וההזדמנות לכל אישה קטנה. שלא לדבר על המסוגלות המינית הפוחתת של גבר בן ‭.60‬

אחת הנשים סיפרה בראיון שיחסי המין איתו היו אלימים וגסים, ללא משחק מקדים וללא רוך. הקור שנראה בתוכנית הטלוויזיה השתקף גם בחדר המיטות. הייתה נוקשות, היו חוקים והייתה כפייה. כפייה על נשים צעירות במצב פגיע, שאפשר לנהל אותן.

אות קין  

בחדר הטיפולים אני שואלת שאלות. חלק מהשאלות אני שואלת את המטופל או המטופלים וחלק אחר מהשאלות אני שואלת את עצמי. כאן, כמובן, אין לי מטופלים, ויש סיטואציה שבה מי שמעניין אותי הן הנשים והילדים שנמצאים בה.

האסוציאציות שלי החזירו אותי לתקופה שעשיתי בבה"ד ‭,12‬ שהיה בסיס הדרכה לבנות. נזכרתי בקושי שלי לחיות עם עוד שלוש בנות בחדר. נזכרתי שבהזדמנות הראשונה שהייתה לי עברתי לחדר לבד. בכל סיום קורס בבסיס התפללתי שלא אצטרך לוותר על פרטיותי לטובת חסרת-חדר.

חוויית הדחיסות הנשית בטירונות, בקורס מ"כיות ובקורס קצינות הייתה לא פשוטה עבורי. היא הוקלה כשלקחתי לעצמי את הפרטיות שלי. ההקשר הוא, כמובן, לנשים רבות שחיות בבית אחד, גם אם נוריד מהמשוואה את העובדה שכולן רוצות למצוא חן בעיני אותו גבר.

כל אחת עם הרגלי חייה, האוכל שהיא מבשלת, הילדים שהיא מגדלת, הזמן שהיא רוצה להקדיש לעצמה. גם אם מצויים במסגרת של צבא או "קואופרטיב‭,"‬ לכל אחד בזמנו הפנוי יש חשקים אישיים. האם "הקואופרטיב" מחק את האישיות העצמית של כל אחת מנשותיו של רצון? האם הן הגיעו מחוקות, ולכן ניתן היה לחנך אותן מחדש? האם היעדר המרד נבע מהביטחון שבידיעה שסדר היום קבוע ויש מי שנותן הנחיות ומי שמחליט עבורן לפי כללים קבועים?

בתור מי שמנסה תמיד לבדוק את מהות ואת איכות "כללי המשחק‭,"‬ גיליתי שסדרי זמנים הינם הכרחיים כדי שאעשה דברים. כמו ללכת לחדר כושר, למשל. עד שלא קבעתי סדר קבוע וחוגים קבועים, אמרתי "אחר כך‭."‬ כשקבעתי, התחלתי. האם חייהן של נשות "הקואופרטיב" של רצון התנהלו כסדרם בגלל הסדר או בגלל האימה, שזו גם דרך לגרום לאנשים לבצע דברים כהלכתם?

הבטתי בהן: כולן היו לבושות באופן דומה, כולן דיברו בשקט. האם חוסר מסגרת ושייכות בחייהן הקודמים הוא שגרם להן להסכים לדרך חיים כזאת? האם הריק הקדום שלהן איפשר להן לגדל את ילדיהן בצורה אחידה ובשיתוף נטול קנאה ומריבות, לפחות כפי שהוצג בכתבות? ומה עם הקעקוע שהיה לכולן? שמעתי כבר על קעקוע כאמירה, קעקוע כקישוט, קעקוע כחיבור. במקרה הזה הקעקוע הוא סוג של אות קין. כואב לעשות, לא פחות כואב להסיר.

ומה עם הילדים?

מטרידים אותי לא פחות הילדים שגדלו במסגרת הזאת. הבן הבוגר של רצון סיפר שפעם הייתה לו משפחה רגילה: אבא ואמא וילד. כנראה עבר "חונכות"

אצל האב. לפי סיפורו, הוא היה הולך לבדוק את המצב בבתים. הוא בטוח שכולם חיים שם בטוב. הרי יש פלזמה בכל חדר. איזה בן זוג ייצא ממנו בעתיד?

מטריד אותי שכל הילדים שחיו במשפחת רצון המורחבת לא ראו קשרים זוגיים הדדיים, אלא סוג של מונרכיה. מה למדו מכך הבנים ואיך ינהגו הבנות בעתיד? הטריד אותי לראות ילדות קטנות מעכסות בריקוד כדי למצוא חן בעיני אביהן. בת לא צריכה להיות המפתה של האב. הטריד אותי שילדים מנשקים את רגליו של אביהם וזו דרך לגיטימית בעיניהם לבטא אהבה. מטריד אותי איך יטופלו כל הנשים והילדים האלה ואיך יצליחו לבנות לעצמם בית מוגן באמת.

שאף אחד לא יטעה לחשוב שאני מקלה ראש בתופעה. אני מתעבת כתות ושררה של שלטון יחיד. אינני יכולה לסבול מסגרות שבהן מכניסים אנשים לתבנית אחידה שבה אסור להם לחשוב או להביע דעה. אני שונאת כפייה מכל סוג שהוא ואני שונאת ניצול.

היום לא נתתי פתרונות, אלא בעיקר תהיות לגבי הגורמים שמביאים נשים להיכנס למצב כזה ויותר מכך, תהיות לגבי אופן הטיפול בנשים ובילדיהן כדי שחייהם

ייכנסו למסלול בריא ועצמאי יותר. תידרש עבודה טיפולית ארוכה ועמוקה מאוד כדי לתת לאנשים אלה את הכוח והיכולת לחיות חיים חופשיים ולהחזיר להם את היכולת לקחת אחריות על חייהם והחלטותיהם.

כת היא קבוצה המתרכזת סביב אדם אחד ורעיונותיו. אחת הדרכים לגרום לאנשי הכת להיות נאמנים לה היא על ידי ניתוקם מהסביבה ויצירת תלות מוחלטת בכת, שהיא הסביבה התומכת היחידה. בני הכת חיים לפי כללים נוקשים ביותר שקבע מנהיג הכת. כדי לגרום לאנשי הכת להיות צייתנים, מופעלים מערכת ענישה ואיומים קשים. לא ברור מה הדרכים שנוקטים מנהיגי כתות, אך אנשי הכת מוכנים לא פעם למות למען המנהיג.

הכותבת היא מומחית לרפואת נשים ומיילדות, סקסולוגית ופסיכותרפיסטית, מנהלת המרפאה לטיפול מיני בי"ח בילינסון