איתי ורוית בשביל ישראל: קטע נוח? לא ממש

שבועיים אחרי שסיימנו את המסלול הראשון בשביל ישראל יצאנו שוב לדרך. הספר הבטיח מסלול בדרגת קושי קלה, התחזית הבטיחה מזג אוויר אביבי וההורים שלי הבטיחו לי (כשהייתי בגיל של איתי) שהכל יהיה בסדר. אז הבטיחו.

כשהשעות נקפו והרגליים עייפו, ובאופק לא נראו שום סימנים שהיום הזה עומד להסתיים, הבנו שמישהו שכח לעדכן את הספר. קל זה בטח לא היה. ואם לא די בכך, זה לבטח היה היום הכי חם בפברואר שנרשם ביובל האחרון.

את הלילה המקדים למסלול השני ב"שביל ישראל" בילינו במיטה חמה ומפנקת של חברים טובים מייסוד המעלה. בשבע בבוקר הכל היה ארוז ומוכן בשני תרמילים שהמתינו בכניסה לבית. השארנו את הרכב בנקודת הסיום המיועדת לקטע השני, במצודת ישע. גילי, שהתחיל את היום כחבר מייסוד המעלה וגמר אותו כמלאך הפרטי שלנו, הקפיץ אותנו לנקודת ההתחלה למרגלות האריה השואג בתל חי.

חיוך משותף למצלמה - והנה אנחנו יוצאים לדרך, בפעם השנייה. בילוי מושלם ליום המשפחה. איתי ואני עושים את מה שאנחנו הכי אוהבים: מטיילים. שמיים כחולים חפים מכל פיסת ענן, ירוק רענן משדר בריאות מכל כיוון ואלמלא פסגתו המושלגת של החרמון, שליוותה אותנו לאורך כל הדרך, לא היה שום רמז שמדובר בחודש חורפי.

איתי ורוית בנקודת ההתחלה - פסל האריה השואג (צילומים: רוית נאור)

כבר בתחילת המסלול נתקלנו במרבד קסמים סגול של תורמוסים, העומדים זקופים כמו חיילים במשמר הכבוד של הטבע. השביל יורד אל גן הפסלים של מכללת תל חי (המלצה חמה בפני עצמה, להקדיש לערוץ הנחל המקסים הזה את הטיול הבא שלכם).

רמזור עומד בשום מקום, גשר בטון מתנשא מעל, איתי עדיין מקריא כל מלה בספר ואנחנו לא מרגישים כמעט את העלייה הראשונה לאותו יום. היינו צריכים להבין שהקילומטר הראשון הוא לא יותר מרמז לבאות, אבל בשלב הזה עדיין פיזרנו חיוכים רחבים לכל עבר, ושיחררנו קריאות התלהבות מכל זר רקפות שהציץ לעברנו.

כבר בתחילת המסלול נתקלנו במרבד קסמים סגול של תורמוסים

תאריך חורפי? המציאות זהה לקיץ שרבי

שביל רחב ונוח התפתל במעלה הרכס, בתוך יער סבוך של אורנים. שדות ירוקים מנוקדים אדום-ורוד, בזכות מרבדי כלניות ורקפות. התמונה המושלמת ממוסגרת בצהוב בוהק, תודות לשיחי הרותם הנמצאים בשיא פריחתם לאורך השבילים המתפתלים במעלה רכס רמות נפתלי. מהר מאוד גילינו שלמרות שהתאריך חורפי והנוף אביבי, המציאות זהה לקיץ שרבי.

הטמפרטורות נסקו במהירות, ואחרי שסיימנו לקלוף מעלינו את שכבות הבגדים, התחלתי לחשב את כמויות המים שנותרו בתרמיל. בשלב הזה עדיין היינו בטוחים שמדובר ב-18 ק"מ נוחים להליכה.

שדות ירוקים מנוקדים אדום-ורוד, בזכות מרבדי כלניות ורקפות

העצירה הראשונה הוקדשה לארוחת בוקר בעין רועים - חניון מסודר ומוצל בין בריכות השתייה של בעלי החיים, עם הרבה מים זורמים מסביב. כבר בשעה מוקדמת של היום החניון היה מלא במשפחות שהגיעו לפיקניק בטבע. ההבדל היחיד היה שהם פרקו את ארוחת הבוקר שלהם מתא המטען של הרכב הפרטי, ואנחנו שלפנו אותו מהתרמיל. לא נורא, הרווחנו את הקלוריות ביושר והאוכל הרבה יותר טעים.

הספר מבטיח סיכוי לא רע למפגש עם צבאים ושועלים המגיעים להרוות את צימאונם בעין רועים. אנחנו הסתפקנו בצהלות הילדים, ומיהרנו להמשיך במעלה הדרך.

מהר מאוד גילינו שבניגוד למסלול הראשון, הפעם אנחנו לא צועדים לבד בשביל ישראל. חבורה גדולה ועליזה של גמלאים ממרכז הארץ דלקה אחרינו במרץ מעורר התפעלות. בנקודת העצירה הבאה, כבר החלפנו ברכות "שלום" מנומסות ונפרדנו. אחר כך נפגשנו שוב בנקודת העצירה הקרובה. בתיה של קרית שמונה התרחקו מאיתנו באיטיות, רכס התנשא מעלינו וחבורות רוכבי אופניים חלפו על פנינו. לא ברור למי היה יותר קשה לטפס את העליות.

מהר מאוד גילינו שאנחנו לא צועדים לבד בשביל

עמק החולה נפרס במלוא תפארתו

הרכבל של צוק מנרה עבר מעלינו. צומת גומא נראה היטב הרחק למטה על הכביש הראשי המוביל לקרית שמונה. ניסיתי לחשב כמה צומת כ"ח רחוק מאיתנו. עמק החולה נפרס משמאלנו במלוא תפארתו, תחום היטב ברכס הרי גולן. הכל במרחק נגיעה, ורק אנחנו מתקדמים בקצב צב. בקבוקי המים התרוקנו במהרה, ועמו ירד המורל שלנו.

לימדתי את איתי שיר באנגלית שלמדתי בערך כשהייתי בגילו. זה עבד והצליח לעזור לנו לעבור עוד 3 ק"מ. גילי צילצל כדי לדעת מה קורה. שידרתי אותות מצוקה ראשונים, ובפעם הראשונה העזתי לבטא בקול את החשש שכמות המים שברשותנו לא תספיק.

בשעות הצהריים סוף סוף הגענו אל השלב שבו הדרך מפסיקה לטפס. השביל, שהיה נוח ורחב, נהפך צר, משובש וגולש במדרון. מהר מאוד החלו הברכיים שלי לאותת. הבלימה של הירידה קשה יותר מהטיפוס בעלייה. הברכיים שלי, שלא היו לוקחים אותן גם כחלקי חילוף, איימו להתפרק.

רוית ואיתי באחת מנקודות הטיול ברכס רמים

איתי נעץ בי מבטים מודאגים והושיט יד לעברי. בשלב זה כבר ממש דילגנו בין סלעים באחו ירוק, שכאילו נשלף מגלויה אוסטרית. לכלניות ולרקפות הצטרף כוכב חדש, האירוס המצוי. אלפי נקודות סגלגלות ניקדו את הדרך, ונאלצנו להיזהר שלא לרמוס אותן בדרך. האנטנה המתנשאת מעל למצודת ישע נראיתה הרחק באופק. יש לאן לשאוף, אבל אנחנו היינו כבר בשלב שבו אתה לא יודע אם זה מעודד או מייאש.

הפער בינינו לבין קבוצת הגמלאים שהלכה במקביל אלינו גדל והלך, ולאט לאט מצאנו עצמנו שוב לגמרי לבד, מוקפים רק בטבע, בכל הויטאליות המופלאה הזאת שבשיא פריחתה ורעננותה.

ניסיתי לנער את איתי, והזכרתי לעצמי ליהנות מהמראות הסובבים אותנו. העייפות ניסרה מנגד והרגליים כשלו. השביל התפתל כמו נחש עצבני בתוך שמורת נחל קדש, קילומטר אחרי קילומטר. עכשיו הגיע תורו של איתי ללמד אותי את מיטב להיטי הצופים. זה אפילו לא מזכיר את השירים ששרתי לפני כמה עשורים, כחניכה בשבט "שניר" ברחובות. הילד התמלא אנרגיה מחודשת.

ניסיתי לנער את איתי והזכרתי לעצמי ליהנות. אחת ההפסקות בחורשה

אנשים טובים באמצע הדרך

קצת אחרי שחלפנו על פני מצפור ליפא גל, כבר ממש ראינו את נקודת הסיום במצודת ישע. הנה, מרחק נגיעה. בקו אווירי אולי חצי קילומטר. הבעיה היא שנחל קדש, קניון עמוק ותלול, הפריד בינינו לנקודת הסיום. ואז, רגע לפני שהייאוש שוב לפת אותנו, נתקלנו במלאך הפרטי שלנו. גילי, החבר מייסוד המעלה, הגיע עם הג'יפ שלו והביא לנו עוד מים. אנחת רווחה עצומה.

הלחיים היו סמוקות מהמאמץ, הנשימה הייתה כבדה בשל העלייה והריח שעלה מהמושבים הרכים של הג'יפ טישטש מעט את הדעת. איש מאיתנו לא הירהר אפילו על פרישה. נפרדנו מהתרמילים, לקחים איתנו רק מצלמה ומים, והמשכנו בדרך.

כעבור כמה דקות גילי דיווח שהגיע לנקודת הסיום, ונותרו לנו עוד פחות משני ק"מ. רואים את הסוף. הלב התרחב והתחלנו לצעוד במרץ אל עבר כביש 886. ציוויליזציה! מכוניות חלפו על פנינו. הנה עוד רגע זה נגמר - וגם הקטע השני מאחורינו. התחלנו לפנטז על הסוף.

איתי על רקע נקודת הסיום במצודת ישע. בתווך מפריד רק נחל קדש

הלכנו לצד הכביש, והגענו אל פתחו של נחל קדש. לא קראנו טוב? לא הבנו? השלנו את עצמנו? מה זה משנה? העובדה היא שהקילומטר האחרון במסלול החתחתים הזה יורד אל לבו של נחל קדש בירידה תלולה, חלקה ומסוכנת, והמשכו טיפוס סיזיפי, כולל עזרה בטבעות עגינה, במעלה הרכס.

איתי הוביל. הילד הנפלא שלי, בסך הכל בן 10 וחצי, התעשת כאילו לא קרה דבר. כאילו לא חלפו שבע שעות של הליכה מאומצת, הוא התמלא כוחות, מדד את צעדיו, הושיט יד לעברי ווידא כל הזמן שהברך האומללה שלי עומדת במעמסה. בשלב הזה כלל לא רציתי לחשוב על הקילימנג'רו. הרי זה היעד הסופי שלו. אני זוכרת היטב איך נראית הירידה ממרומי הרכס האפריקני העצום. דיה צרה בשעתה, ניחמתי את עצמי, וגיששתי אחרי אחיזה נאותה לכף הרגל.

מתחילים לחייך ולשחרר צהלות שמחה

צמחייה סבוכה חיפתה מעל, והיה קריר ונעים בערוץ הנחל. סלעים בגודל פילים הפכו את העבירות למאתגרת במיוחד. בתחתית הנחל איתי החליק על הבוץ, ושפשוף מכוער החל לפאר את ידו הימנית. "תנשום עמוק", ניסיתי להרגיע אותו - ובעיקר את עצמי. זהירות. לא עכשיו. הסוף הוא תמיד הכי קשה והכי מסוכן. העייפות נותנת את אותותיה היטב, הרגליים פחות ממושמעות. רעד בלתי נשלט של עייפות וכיווץ איים על כל צעד שלנו.

כשהטיפוס במעלה הנחל התחיל, הרשתי לעצמי לנשום שוב. הדרך יצאה מסבך הצמחייה אל עבר שדה רחב. המצודה כבר נראיתה מנגד, אבל אין זכר לסמנים הכל כך טובים של שביל ישראל, רק דרך רמוסה של אלו שצעדו כאן לפנינו.

הסוף הוא תמיד הכי קשה והכי מסוכן. איתי בירידה בנחל קדש

התחלנו לחייך ולשחרר צהלות שמחה שנמחקו באחת כשגילינו שבינינו לרכב שהשארנו בחנייה מפרידה גדר תיל. אין מעבר. לפי הסמנים שנותרו על הקוצים מסביב, לא היינו היחידים שעלו כאן והגיעו לגדר התיל בסוף המסלול המתיש הזה. מישהו חיפף את הסימון דווקא בשלב האחרון והכל כך מתיש.

בקצה גדר התיל גילינו שאלו שעברו כאן לפנינו כבר רמסו חלק ממנה. דרכתי על התיל העליון, והורדתי אותו מעט למען איתי, שדילג בשלום. עוד צעד, וגם אני כבר ניצבתי בצד השני, מחייכת. כאן גילינו פתק גדול, שהוצמד לשמשת הרכב שלנו:

"איתי ורוית תותחי הגליל! כל הכבוד לסיום קטע 2! על החתום, מלאכי השביל מייסוד המעלה"

הפתק מחמם הלב

עם חברים כאלו, אין לי בכלל ספק שאיתי ואני נצליח לעמוד במשימה המאתגרת שהצבנו לעצמנו.

קטע שלוש, הנה אנחנו באים!

גזור ושמור - מסלול שני

נקודת ההתחלה: האריה השואג בתל חי.

נקודת הסיום: מצודת ישע.

אורך המסלול: כ-20 ק"מ. רוב המסלול בעלייה, בסיום יש קילומטר קשה של ירידה תלולה, שבסופה טיפוס חד.

עונה מומלצת: כל השנה.

ציוד: הרבה מים, כובע, מפת סימון שבילים מספר 1. מקל הליכה יועיל מאוד!

מידע נוסף: האתר של טל ולי-טל. חוויות, מידע, טיפים ופירוט מפי מי שעשו את המסלול כבר באוקטובר 2005. המידע עודכן באחרונה במאי 2009.

מלאכי השביל: במרוצת השנים התקבצו לאורך שביל ישראל מאות מתנדבים, המוכנים לעזור לצועדים. עד מהרה הם זכו בכינוי החיבה המקסים "מלאכי השביל". אלה אנשים שמוכנים להקפיץ את הצועדים לנקודת ההתחלה, או בחזרה לרכב מנקודת הסיום, לדאוג להביא אספקה של מים, מקלחת, מיטה חמה או כל עזרה אחרת. מתברר שלא רק שיש לנו ארץ נהדרת, היא עדיין משופעת בהרבה אנשים טובים לאורך הדרך.