ירח מתקתק

מי שצפה ב"ברלין", סרט ההופעה המוצלח של לו ריד, יודע שעמנואל סנייה כבר חטאה בשיטוטים במחוזות מוזיקליים אפלים. אבל גם כיכוב בקליפ של Death In Vegas או חבירה להרכב "אולטרה אורנג'" לא היוו בסיס מקצועי מספיק שיצדיק הופעה מנומקת וראויה על במות, במצעדים ובמגזיני מוזיקה. עכשיו, אבל, נראה כי סנייה החליטה לקחת את שאיפותיה המוזיקליות כמה רמות מעלה, ולראייה, "Dingue", אלבום הבכורה שלה.

מפתה לבטל את הנסיונות של סנייה לפנות גם לאפיקים מוזיקליים. אחרי הכל, מדובר בשחקנית קולנוע רצינית ומוערכת ("ירח מר", "פרנטיק") עם עבר עשיר, הווה מוצלח וקשר משפחתי מעניין שמצליחה לשמור על יופי צרפתי קלאסי, גם כשהיא נמצאת כבר בשנות הארבעים לחייה. עכשיו היא רוצה להיות גם זמרת? נו באמת. את המשבצת של צרפתייה מוכשרת, מיוחסת ויפה ממלאת כבר שרלוט גינזבורג. אז מה תועיל לנו סנייה בעלת היופי הקר, שעוד מתעקשת לזמר טקסטים בצרפתית? מסתבר שלא מעט.

עמנואל סנייה. אלבום תפור למידותיה החטובות (צילום: יניב אדרי) 

בדומה לגינזבורג, גם סנייה דאגה להצטייד ביוצרת-מפיקה מוערכת שתתפור אלבום למידותיה החטובות, עם אורחים שונים ומסקרנים. על כסא המפיקה והכותבה התיישבה קרן אן, מה שמהווה ערובה ליצירה איכותית. "דינג" ("משוגעת" בצרפתית) אכן מוכיח שהמפגש בין קרן אן המוכשרת לסנייה, המתגלה כאן כזמרת ענוגה ומעודנת לא פחות מהופעותיה על המסך, מעניק אווירה שנסונית-אלטרנטיבית.

האלבום מזגזג בין בלדות אקוסטיות נוגות כמו "Emmanuelle", לבין רוק פופ קליל ומשוחרר דוגמת " La Jour Parfait". לקטע "Femme Fatale" יש פוטנציאל להפוך ללהיט רדיו או לפחות שיר לפרסומת, ורצוי בכיכובה של המבצעת. גם שיר הנושא חמוד ומרומם, על אף המונוטוניות הקלה בה הוא לוקה והעובדה שהוא לא ממש מגיע לשום מקום.

סנייה בתל אביב. קשר ישראלי סבוך

פרט לקשר ישראלי סבוך, שכולל את אסף אמדורסקי ושלומי שבן (חלקים מהאלבום אף הוקלטו בארץ בהשתתפות שלל נגנים מקומיים), ניתן למצוא כאן את איגי פופ ואת בעלה - הבמאי רומן פולנסקי, שמאז הקלטת האלבום לא מפסיק לרדת מהכותרות בשל המעצר הממושך. התוצאה היא תמהיל יפה של כישרון ושערוריות, שמעניק לאלבום טאץ' איכותי.

נכונותה של סנייה לקחת סיכונים מורגשת במיוחד ברצועה "Qui Etes-Vous", דואט רוק מעניין עם בעלה. השיר מספק דינאמיקה זוגית מסקרנת אשר מפצה על העובדה כי לא מדובר בזמרים גדולים. שיתוף הפעולה עם איגי פופ, שממשיך את הקו השנסוני בו נקט כבר באלבומו האחרון

מהשנה שעברה, מתגלה כמשחק קולות ההולם מאוד את פזמונו המאיים. כל אלה הופכים את "Dingue" לחוויה יותר מסקרנת מיומרנית, ולכזו המצדיקה האזנה רציפה ומעמיקה.