מיצג: מה אפשר לעשות ב-45 דקות?

"שעה אקדמית" הוא שם היצירה החדשה של טמיר ליכטנברג זוכה פרס ע"ש עודד מסר לאמן צעיר 2009. השם מרמז על התייחסותו של האמן לשיעור לימודי ולזמן השרירותי שתוחם שעת הוראה, כמו גם את הקמת המיצב שלו בחלל של המוזיאון.

לקול של גונג נכנס כמו צוות מאומן צוות הפעולה של מבצע האמנות: "שעה אקדמית" - כמניין הדקות בשיעור אקדמי, צלמים, אמנים, הורים, אחים, בת זוג, מזיזים כמו עובדי במה בתיאטרון תרמילים, כבלים חשמליים, מחשבים שולחנות, מערכת תופים מגברים, גיטרות, מקרן ועוד. הפעולה האמנותית וההצבה תחומים בזמן של 45 דקות, כמו גם הטקסט הזה שאני כותבת בזמן ההצבה, טקסט המוגבל לכתיבה של 45 דקות ומכתיב כתיבה אוטומטית.

מרחב התערוכה בעין הוד. השתתפות פעילה (צילום: אורית חסון ולדר)

ליכטנברג הזמין את להקת "אשכרה מתים" לנגן, הזמין משורר לכתוב שירים. אישה מולי יושבת ליד שולחן עם מחשב נייד, מול הפרצוף שלי נערם שולחן כתיבה גדול (מסתיר לי את הנוף), הרבה צלמי סטילס, מצלמות וידיאו, ברקו משדר כבר תמונות ראשונות אל הקיר, מערכת תופים ונגנים עם גיטרות משמיעים צלילים ראשונים ל'ג'ם סשן' ומתחילים לנגן.

חלל דחוס עמוס בפעילות

החלל עצמו קטן ודחוס ומאוכלס ביותר מעשרים אנשים וזה מרגיש צפוף. בחורה מדביקה מעין כוכבים לבנים לצורה הנדסית משיש שנראית כמו מונומנט מוקטן בית או מצבה לחייזר.

משהי אחרת מורחת דבק על גליונות נייר גדולים ובחור מדביק את הניירות אל הקיר כמעין טפט עם גלים וקפלים. נראה כמו משהו שלא יודע להדביק טפטים.בקצה השמאלי של החדר יש פינת יצירה וילדות קטנות שיושבות על דיקטים (השייכים לכיתת הרישום בה רושמים רישומים) ומציירות כמו בהפעלה באגף הנוער או ביום יצירה. המוסיקה בווליום גבוה. את הניירות מדביקים לקיר בטפיחות ותיפופי ידיים לקול המוסיקה.

מולי על שולחן הכתיבה הישן מעץ (שמסתיר לי את שדה הראייה ומאלץ אותי לקום אחת לכמה דקות) יושב רציני המשורר. הוא כותב שיר ומקליד אותו למחשב וזה משודר און-ליין לקיר שממול. אני מצליחה לראות את הטקסט: "כל הארץ פה פעור דדם נפל בפח אמר פיספוס, אמר פוס, אמר אופס", וכל מיני מילמולים דאדאיסטים, שחלקם בעלי משמעות וחלקם צלילים. זה ממשיך ככה:" דדם חשב שהוא גמר אבל הדם עוד חם, חם בדם חם (על אחותך)" וכו' וכו'.

בר פאבר מאשכרע מתים. נותן את הקצב (צילום: אורית חסון ולדר)

כל האירוע במוזיאון הדאדא שולח אותי לאירועי דאדא בקברט וולטיר ולמיצגים ופרפורמנס התחומים בזמן, אלא שכאן בניגוד למקרים של האמן ויטו אקונצ'י, או מיצגים של ג'וזף בויס, לא מדובר באמן סובל, בדד המקיף את עצמו בריטואלים מתוכננים בקפידה וטקסיות של פעולה כמו "דתית" יש כאטן שיתוף של קבוצה גדולה ושמחה. יש קהילה של חברים ומשפחה ומשהו שנראה כמו משימה המזכירה תוכניות, כמו הישרדות או תוכנית ריאליטי משימתית, כמו :מי רוצה להיות מליונר".

במקום זוג או בודדים – קהילת חברים ומשפחה. בזמן הקלדת הטקסט. שרה הלהקה טקסט המתפתח בסדרה חשבונית עולה שמילותיו המחאתיות: "אחד-חרא, שתיים-חרא, שלוש-חרא, ארבע-חרא", חוזרות אח"כ עם משהו כמו: "רוקם רוקם, רוקם" ועוד הגיגים בלתי מפוענחים.

סגידה לדדליין

עכשיו עברתי לחלק הימני של החלל. בחורה, חברתו של האמן, יושבת עם מכונת כתיבה ומקלידה טקסט לקטלוג שאמור להיות גמור גם הוא תוך 45 דקות. לידה על הרצפה בדים צבעוניים גזורים ומפוזרים ובחור בחולצה עם דיוקן מודפס תופר לחולצה מילים או סימנים בשחור.

על הקיר מוקרנת שקופית של פרפר מסובב ובחור עם מכחול וצבעים זרחניים מצייר עיגולים על ההקרנה. "הי הי הי" שרה הלהקה שבפינת החדר. הקהל, שכחתי לדווח, לא יכול לעבור את החבל, אשר מגדיר את מרחב האירוע ומפריד טוב טוב בין היוצרים ובין הקהל.

העבודה שתשאיר את חותמה ותוצריה בחלל מאתגרת בריבוי משתתפיה את תפקיד האמן היחידני, זו עבודה בשיתוף פעולה שבה האמן משחרר, מוותר על שליטה, מוותר על ידיעה, ועל שלל התהליכים האפריורים המקדימים את שלבי התכנון של היצירה.

המשורר מרחב ישורון. שירי ברקו (צילום: אורית חסון ולדר)

שוב אני מסתכלת על המשורר. הוא מקליד אותיות שמוקרנות על הקיר בלי פשר. אח"כ כותב: "איך קוראים לך?"

"הנשימה מוסתת את עצמה, הכוסיות ופקחי החנייה. תננננאנא נא", שרה הלהקה ומקליד המשורר את טקסט השירים.

כל ההתרחשות נעה בין תוכנית ריאליטי ופעולה אמנותית פרפורמטיבית המציעה את עצמה כמבצע בעל רצינות תהומית. מבצע הנושא מטרה נעלה (הקמת תערוכה מוזיאלית), אך גם טבול במשחקיות דאדאיסטית רנדומלית מחוייב לקצב, ולמהירות. באותה מידה היה יכול לקרות גם משהו אחר.

מלים מלים, ומשמעות?

לוח עץ עם חמורים ופלטות של דיקט מנוסרות בגי'קסור. בינתיים אני קמה להציץ בצד השני. העיגולים על השקופית של הפרפר הפכו לדמות "נחום תקום" שמנמנה מעיגולים. נוספו בינתיים מילים עם חצים על הרצפה בטוש-מרקר שחור שמצביעות על התפקידים. סמיוטיקה עדינה. הן מציינות את שמות האנשים: "אלי עם מכונת כתיבה", "משורר", "מק- מצביע על המחשב", "מתופף" ועוד. יש צורות גיאומטריות על הקיר פרושות כמעין מניפה וחוטים ישרים מתוחים מהם מייצרים ציור קיר עם חוטים ונייר.

כרוז מכריז בקול על 12 הדקות שנותרו. המוסיקה משתתקת לשנייה. עוד 12 דקות יגמרו 45 הדקות של העבודה בעבודה שבודקת מהו משך, מהי קהילה שמקיפה אמן, בוחנת את חשיבותה ורצינותה של פעולת האמנות. מציעה ויתור על שליטה, ויתור על החתימה ועל עמדת המחבר, על הפוזה היוקרתית של תצוגה במוזיאון של אמן צעיר הזוכה בפרס, לטובת בדיקות אינסופיות של המנגנון האמנותי וסדריו.

הפעולה מציעה מדיומים נוספים כמו מוסיקה ושירה ומטשטשת גבולות בין דיסיפלינות אמנותית, כשהיא מכניסה למוזיאון את המופע. אבל זה מופע שמשאיר שאריות. ההפנינג בודק את כל תהליכי היצירה ונדבכיו הסוציולוגים (כל מי שמקיף את האמן) והכלכליים (האם זו סחורה שעשויה באמת להיות נסחרת)

בלבול מכוון בין זמני העשייה: כשבדרך כלל יש תכנון ורצף קבוע של עניינים: הצבה, צילום לקטלוג, תערוכה, כתיבה על התערוכה - כל לוחות הזמנים הללו סביב מעשה היצירה מופרים ומעורערים כמו קלפים שטרפו אותם אחד לפני השני. זמן זמן הוא זמן.

הקהל עומד על המדרגות ומשקיף מן הקומה השניה. בחורה בבגד ירקרק רוקדת לידי.

בהמתנה לצלצול

מכריזים על חמש דקות לסיום. אני מסתכלת על הטקסט הארעי שכתבתי עד כה. שנכתב במיטב המסורת הסוריאליסטית, כתוב און ליין כמו זרם תודעה. הרבה פטפטת. המוסיקה מתגברת. נראה שפסל השיש מוכן, גם הפסל הגיאומטרי מדיקט מורכב לחיה ועומד על תילו. הציור על הקיר – הושלם. יש גם רישומים מכיתת הרישום על קיר אחר. על הקיר ציורים מפינת היצירה. על הרצפה פסל כסוף משיפודי מתכת.

45 דקות זה אכן זמן קצר. מכריזים על שתי דקות. מתח באויר ויברציות גבוהות. האמן סמוק לחיים. המשורר מחבר עדיין שירים. עוד רגע קט יוצב אינסטליישן של שאריות האירוע במוזיאון ינקו דאדא לשלושה חודשים. האם זה עומד בציפיות? מה נשאר? הגונג מצלצל צלצול ארוך לסיום. המתח יורד.

"אז איפה פה התערוכה?" שואל משהו בקהל והילדות מפינת היצירה רצות לחפש את שמן ברשימת המשתתפים שעל הקיר.

• "שעה אקדמית" - טמיר ליכטנברג, זוכה פרס מסר לאמן צעיר 2009 מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד. הקמת התערוכה ב-20 בפברואר, בין השעות 13:30 ל-14:15.