רוצה להיות אמא? רדי מתרומת ביצית
נדמה שהמאבק של המעוניינות בתרומת ביצית הוא על הזכות להרות וללדת, לא על הזכות החשובה באמת - להיות אמהות
גילוי נאות: אני אמא לשני ילדים שילדתי בעצמי, ואני מאמינה שלכל אחד יש זכות להיות הורה בתנאי שהוא או היא מסוגלים לכך. בכל זאת, חוק הביציות שאושר זה עתה בכנסת הוא טעות. החוק מסדיר את התקנות לשאיבת ביציות מנשים שנמצאות בטיפולי פוריות, וכן מאפשר לראשונה תרומת ביציות תמורת תשלום גם מנשים בריאות בנות 21 עד 35 שאינן עוברות טיפולים.
עבורכן, נשים שחולמות להיות אמהות, הדרך פתוחה. אתן יכולות לאמץ ילד או ילדה המשוועים לבית ולאהבה שביכולתכן להעניק. אלא שנדמה שהמאבק שלכן הוא על הזכות להרות, להיות בהריון וללדת, לא על הזכות החשובה באמת - להיות אמהות.
סביבנו כל כך הרבה ילדים שזקוקים לבית, בגלל שאלה שילדו אותם לא מסוגלים, לא יכולים לא רוצים. אבל אם ההורות שלכם חייבת לעבור דרך תהליך של הריון ולידה, הרי שאתם לא באמת רוצים להיות הורים - אתם בעיקר רוצים ללדת.
בסופו של יום מדובר בחוק שמסדיר אימוץ. תוכלו להתכחש לעובדה שאימצתן, שלא מדובר ב"אמת" בילד שלכן באמצעות הבטן הגדלה והביקור בחדר הלידה. אבל אם כל העניין זה גנטיקה, הרי שלא מדובר כלל בילד שלכן. הוא לא נושא את המטען הגנטי שלכן, ומבחינת הרבנות למשל, דתו של התינוק שייוולד תלויה קודם כל בדתה של התורמת. הילד שיוולד יהפוך לשלכן בזכות האהבה שתרעיפו עליו, בזכות העובדה שהתחייבתן לגדל אותו לדאוג לכל מחסורו, כל חייו.
בחברה הישראלית מופעל לחץ עצום על נשים להיות אמהות, כאילו אם לא ילדו ויחוו את חווית ההורות - לא יגשימו את עצמן, לא יהיו נשים שלמות. להיות אמא זה דבר נפלא, אולי אפילו הדבר הנפלא בעולם, אבל בשביל זה לא צריך לעבור בחדר הלידה.
זה לא צודק ולא הגון, ובכל זאת האושר שנותנת ההורות - אין שני לו. גם אין דבר שידמה לאחריות ולעומס שבא עם התפקיד והמעמד החדש. נכון, אני אמא. תגידו, קל לה להגיד. אבל זו בדיוק הנקודה: הורות לא מתחילה בהריון, הורות מתחילה ברגע שמניחים את הילד בידינו ואומרים לנו: "מזל טוב". בשביל זה לא צריך להיות בחדר לידה.
האמת: אתן לא זקוקות לביצית
יותר מכך: החוק החדש מניח שממילא יש רק דגם אחד להורות למשפחה, הדגם הסטנדרטי. אלא שאם כך, מה פתאום תרומת ביציות? אם כל הרעיון הוא לאפשר גם למי שלא יכולה להרות באופן טבעי, אז למה לא לזוגות חד מיניים? למה לא לרווקות? אולי בגלל שבאמצעות החוק הזה מעמיקים את הלחץ על נשים לנהוג על פי איזו נורמה שכבר מזמן אינה רלוונטית, אולי גם כדי להרחיק את כל מי שלא נראה לרבנות מהזכות הבסיסית להיות הורים.
התשלום שיקבלו הנשים התורמות, כולן צעירות ובגיל הפוריות, נדמה כלא גבוה במיוחד: 6,000 שקל. סכום שככל הנראה לא ישנה את החיים לאף אחת, אולי. ואולי דווקא עבור נשים צעירות שלא באמת יכולות להבין את המשמעות של התרומה, הסכום הנמוך יחסית מקל על קבלת ההחלטה. הוא כאילו מסמל שמדובר בעניין חשוב אבל לא ממש קריטי. אלא שהתהליך הפיזי שצריכות התורמות לעבור הוא לא רק קשה אלא גם עם פוטנציאל סיכון משמעותי לתורמת. עבור אשה צעירה, 6,000 שקלים יכולים להידמות למיליון ממש, במיוחד כאשר התרומה ניתנת עבור מטרה כל כך חשובה, הרי אלפי נשים הזקוקות לביצית.
כמה קל לשכנע את התורמות הפוטנציאליות בחשיבות התרומה, בהרואיות שבה. אך יש הרבה יותר הרואיות, הרבה יותר גדלות נפש ורוחב לב באימוץ.
האמת היא שאף אחת מכן לא זקוקה לביצית. לא מדובר בתרומה מצילת חיים, לא בצורך שבלעדיו אי אפשר לחוות הורות. אתן רוצות, מאוד רוצות להגשים את הנשיות שלכן כפי ש"נמכרה" לכן במשך דורות: תפקידה של אשה הוא קודם כל ללדת ואז להיות לאם, ללדת ולהמשיך את השושלת.
ואם אתם שואלים מה בדבר תרומת זרע - פרט לעובדה שהגברים התורמים לא מסתכנים ולא נאלצים לעבור מחזור טיפולים קשה ומסוכן, מדובר באותה שאלה ולכן גם באותה תשובה.
הגיע הזמן לשבור את התבניות הישנות: כדי להיות הורים לא צריך להיות בהריון.
לפנייה לכתב/ת 
