עדיין מחפשים את המטמון

קראו לסרט הזה "האוצר האבוד של עפרה חזה" (ערוץ 10, בהפקת אמנון לוי), זאת בהנחה שיש אוצר, ושחפציה של הזמרת המתה יכולים לשפוך אור חדש על חייה, אישיותה ומותה.

חזה. סרט על אוצר בלי אוצר (צילום: מאיר פרטוש)

בהתאם לכלל הלא-כתוב לפיו מתקיים יחס הפוך בין ההבטחות בפרומואים לבין המציאות על המסך, אפשר היה

להבין מראש שסודות גדולים לא ייחשפו, תעלומות וחידות לא ממש ייפתרו, אבל המצלמה תתמקד בקלוז-אפ על דובוני-פרווה, חלק מתוכן המכולה בה מרוכז עזבונה הפיזי של חזה, על שמלות ועל תקליטי זהב ועל תכשיטים תימניים המופקדים בכספת במשרדו של מנהל העזבון.

כך אמנם אירע, ואחיותיה של חזה דמעו כאשר פגשו את החפצים לראשונה מזה עשור, מאז המוות ותחילת ההתכתשות עם משפחתו של דורון אשכנזי על הירושה.

דרמטי ככל שיהיה, אירוע חשיפת המכולה אינו מחזיק סרט, ולפיכך נתפר סביבו דוקו-סלב צפוי למדי, ובו הסיפור הידוע יפה לשומרי זכרה של חזה: הילדה משכונת התקווה מגיעה למתנ"ס ומתחילה לשיר, בצלאל אלוני שומע ומשוכנע בצדק שמדובר ביהלום-פרא שיש ללטש, הקריירה נבנית אט אט ואחר כך נוסקת מהר לגבהים שלא הכרנו קודם לכן, כולל הצלחה בינלאומית מרשימה וחוסר פרגון מבית, והכל תחת עינו הפקוחה של המנהל האישי, האמרגן, המפיק, הכותב והמלחין אלוני, שאחראי בין היתר ל"בית חם" ול"אמן למילים" כמו גם לכל מהלך בקריירה של חזה.

עד שהגיע דורון אשכנזי

ולכל אורך הדרך חזה שומרת על ארשת של זוהר, גם כאשר בליבה פנימה היא כמהה להקים משפחה משלה, ואז היא פוגשת את דורון אשכנזי ונישאת לו, למרות שמשפחתה מעקמת את האף, והנה, כשהשניים מנסים להביא ילד לעולם מתגלים הקשיים, ובדיקת דם פשוטה מאשרת: איידס. שניהם.

והוא זה שהביא עליה את מותה, והיא זו ששמרה בקנאות על פרטיותה ולא גילתה את דבר מחלתה אפילו לבני המשפחה, גם לא לרופאים שטיפלו בה מעט לפני הסוף, כשאי אפשר היה עוד להישאר בבית ולהסתגר עם קוקטייל התרופות ועם ההכרה שהמוות מתקרב.

חזה. מה שנשחף היה רק המכולה (צילום: שאול גולן)

רמת התחקיר אינה מתעלה כאן מעבר למה שתמצאו בויקיפדיה, והראיונות הקצרים עם שותפים מזדמנים לעשייה של חזה – צדי צרפתי, יזהר אשדות, אלדד שרים, יובל כספין, חברת-ילדות – אינם תורמים דבר להיכרות עם האישה שמאחורי השירים. יש רגע מצמרר אחד בו נשמעת הקלטה של שיר - אולי אחרון – שמעולם לא הגיע לציבור. "ברית עולם" שמו, וקולה בו זך וצלול ויפה. היא כבר היתה חולה מאוד כשהשיר הוקלט.

וכן, הארץ רגשה וסערה בימים שאחרי מותה, כשהחלו להיחשף הפרטים המלאים, כשדורון אשכנזי מת ממנת יתר, כשהמשפחות החלו להתכתש בבתי משפט זו עם זו וכל אחת בנפרד עם בצלאל אלוני – ואז, כרגיל, איבדנו ענין: נותרו השירים, וקולה המצוין של חזה, ומי שאהב את שירת המיינסטרים שלה ואת להיטי הדאנס התימני שלה המשיך לאהוב, וגם להיאנח לפעמים על אכזריותו של הגורל – והסיפור השלם נותר לחלוטין לא מפוענח. גם בסרט הזה.

כדי להגיע אל המכולה ואל החפצים צריכים היו יוצרי הסרט – בית ההפקות של אמנון לוי, העורך איתי דנקנר

והבימאי מיקי שטיינר, לוותר על הנוכחות החשובה ביותר בחייה המקצועיים והאישיים של חזה: בצלאל אלוני. מלחמת עולם נטושה בין משפחתה של חזה לבין אלוני, שבימים אלה עושה קופה נאה ביותר ממחזמר (סליחה, דרמה מוזיקלית) שכתב על אודות חייה של חזה.

האוצר הוא היכולת לייצר ממון

המשפחה התנגדה לעצם העלאת המופע הזה, ואפשר להניח כי לא היתה משתפת פעולה עם יוצרי הסרט וחושפת בפניהם את החפצים, הגעגועים והדמעות לו נתנו לאלוני לדבר בו. ולו נתנו – האם היה מגלה את האמת שמעבר לדרמה

המוזיקלית? ברור שלא.

כך, באבחה דוקרת של אירוניה, הופיעה בכל הפסקת פרסומות שקופית-חסות שמטרתה למשוך עוד קהל למופע של אלוני, והבהירה לאחרוני הצופים הדומעים מהתרגשות כי האוצר האמיתי של עפרה חזה טמון ביכולתה לייצר ממון עבור כל המעורבים בחייה, גם עשור אחרי מותה.

ומה יהא על תכולת המכולה? באמת כדאי שמישהו יתגייס להקמת מוזיאון קטן בו ישכנו החפצים, לתועלת המעריצים. האם עפרה חזה היתה קורבן של אלוני ושל אשכנזי ושל הלחצים המתמידים בחייה? האם לא יכלה להתקיים כזמרת אלא תחת חסותם של הללו? על מה חלמה ועל מה ויתרה ועל מה נאבקה בחייה? את כל הסודות האלה ואחרים אי אפשר היה לחלץ ממכולה, או מן הסרט הזה.