אימוץ בישראל? חכו אתם 7 שנים. נס חוק הביציות
הילה נרדי, אישה נטולת ביציות ואם גאה לשני ילדים מאומצים, חושבת שחוק הביציות שעבר אתמול בכנסת הוא לא פחות מאשר נס. ההליך בחו"ל יקר להחריד, תהליך האימוץ בישראל מייגע וכמעט בלתי אפשרי, וגנטיקה? יש אנשים שזה חשוב להם - וגם זה בסדר. טור תגובה לתמי מולד-חיו, שחושבת שלא חייבים ללדת כדי להיות אמא
בטור דעה מקומם מהבוקר (ב'), קוראת תמי מולד-חיו לחוק תרומת הביציות שעבר אתמול בכנסת "טעות". "כל כך הרבה ילדים זקוקים לבית", היא אומרת, והדרך להורות לא חייבת לעבור דרך הריון ולידה. אין לתמי מולד-חיו, אמא לשני ילדים משלה, מושג על מה היא מדברת. הגיע הזמן לנפץ את מיתוס ההירואיות שבאימוץ ילדים. יש בארץ הרבה יותר זוגות ויחידים שמשוועים לילד ולא יכולים להרות, מאשר תינוקות מסכנים, נטושים וחסרי בית שזקוקים לאמא ואבא. נקודה. וחוק תרומת הביציות שאושר אתמול הוא הרבה יותר מהיסטוריה. הוא נס.
7 שנים רעות
זוג שרוצה לאמץ תינוק בריא בישראל ייאלץ לחכות לפחות שבע שנים עד שיקבל אותו, ואז ייכנס לתור מחדש לאימוץ ילד שני ויחכה שוב את אותו פרק הזמן. לילד
שלישי הוא אפילו לא יקבל מקום בתור הזה.
במשך שנים האופציות של זוג עם בעיית ביציות היו מסורבלות, קשות ובעיקר - יקרות. לא כל זוג כזה היה מסוגל להרשות לעצמו את ההורות, לא בדרך של תרומת ביציות ובטח שלא בדרך של אימוץ. האימוץ היחידי שבאמת אפשרי וריאלי הוא אימוץ ילד מחו"ל. לא מדובר בילד מסכן שאף אחד לא ירצה אותו, אלא ילד שיש אליו תור ארוך של זוגות שיושבים במשך חודשים ליד הטלפון ומחכים שיצלצל והם יטוסו מיד להביא אותו; ילד שיש בדרך אליו הרים של ביורוקרטיה ולפחות 30 אלף יורו – רק כדי "להציל ילד נטוש".
מגיל 19 אין לי ביציות. טיפולים שהצילו אותי מלוקמיה חיסלו את אופציית ההורות הגנטית מבחינתי. ידעתי מגיל מאוד צעיר שהדרך שלי להורות תהיה כנראה אחרת.
כמוך, תמי, גם אני ובעלי לא מאמינים גדולים בגנטיקה. רק רצינו להיות הורים. נרשמנו מאוד מהר אחרי נישואינו לתור לאימוץ בשירות למען הילד. הסבירו לנו שהתור ארוך, לפחות שבע שנים, והבנו מיד שלאופציה הזו כבר לא נחכה. מצד שני, עמדה לפנינו האופציה של אימוץ ילד בחו"ל, אבל לא היה לנו את הכסף.
החלטנו ללכת על טיפולים מתרומת ביצית וברגע אחד – נזרקנו החוצה מהמערכת. היינו לבד.
מערכת הבריאות פלטה אותנו החוצה כי טיפולים מתרומת ביצית מתבצעים רק בחו"ל. אף אחד לא פיקח על התהליך במשרד הבריאות וודאי שאף אחד לא עזר במימון של זה – לא קופת החולים לה שילמנו כל חיינו כסף, לא הביטוח המשלים שלנו ובטח שלא משרד הבריאות.
מרופאים לאנשי עסקים
אבל יותר מעִניין הכסף, הרגשנו פשוט לבד. הרופאים הכי גדולים בארץ, מומחים בעלי שם, הפכו מולנו ברגע אחד לאנשי עסקים. הם הציעו לנו דילים
טובים יותר או פחות של מלון+טיסה+ביציות. היינו צריכים לבחור את הדיל הכי משתלם - ביציות קפואות (זול יותר) או ביציות טריות, מאוקראינה, רומניה או קפריסין, עם מניפולציה במבחנה או בלי. שיקולים בריאותיים כבר לא היו העניין. רק דילים – טובים יותר וטובים פחות, וסטטיסטיקות של הישגים.
ניסינו להילחם על חוק הביציות, כדי להישאר בארץ, במערכת שאנחנו מכירים, אבל היה ברור שהחוק רחוק מאתנו מאוד. אחרי ארבעה טיפולים, טיסות, הפריות, זריקות, אכזבות ולפחות 20,000 דולר החלטנו שעדיף לגייס את הכסף לאימוץ בחו"ל. וכך עשינו.
היום אנחנו הורים מאוד מאושרים לשני ילדים מאומצים.
הפתרון לבעיית הביציות בארץ קרוב יותר מתמיד. החוק אמנם עבר אבל אני מניחה שייקח זמן עד שהעניין באמת יעבוד ומקווה בשביל ההורים שמחכים שזה לא ייקח יותר מדי זמן ושההורים שירצו להרות מעתה מתרומת ביציות לא יהיו יותר לבד, ושהרופאים שישבו מולם יהיו רופאים ולא אנשי עסקים.
יש כאן עניין נוסף. למרות שאני אישית, כאמור, לא משוועת דווקא לשכפל את הגנים הנפלאים שלי, יש נשים שזה כן חשוב להם, ובעלים לנשים בלי ביציות שמאוד רוצים ילדים מהגנים שלהם. מהמקום שלי, כאמא מאמצת, אני כמובן לא מבינה את הצורך הזה. לא מבינה – אבל מקבלת.
המשפט: "אם ההורות שלכם חייבת לעבור דרך תהליך של הריון ולידה, הרי שאתם לא באמת רוצים להיות הורים - אתם בעיקר רוצים ללדת", הוא משפט לא מקובל, וגובל באטימות. הרצון להרות, להרגיש תינוק שגדל בתוכך, לאפשר את האופציה להורות גנטית לגבר שחי איתך ולחבק תינוק שזה עתה נולד (ילד מאומץ הוא תמיד יותר גדול), להניק, לראות אותו גדל מהשנייה הראשונה שלו בעולם – הוא צורך טבעי, אנושי והכי בסיסי של כל אישה. מכיוון שחווית אותו – כנראה שיותר קל לך לוותר עליו בלי להתרגש.
הכותבת היא אמא לשניים
לפנייה לכתב/ת 
