בסבך החינוך הפוריטני

רוב בני האדם מכירים שתי גישות לאהבה: הגישה הפוריטנית, אותה הם מייחסים לדת, לכתבי הקודש ולעמדות "רוחניות" בכלל, ומולה – הגישה המתירנית הנחשבת גם בעיני עצמה לעמדה מטריאליסטית, אנטי-רוחנית. כלומר בין אם האדם נוקט בעמדה או באורח חיים פוריטאני או מתירני, הוא מבסס את הכרתו והשקפת עולמו על גישה דיכוטומית בין "רוחני" ל"חומרי" וממקם את עצמו באחד הצדדים של המשוואה. רוב המקורות היהודיים דוגלים באפשרות שלישית: אהבה כהרמוניה בין שכל, נפש וגוף הדוחה את השמרנות והמתירנות גם יחד. הגישה ההרמונית.

חידוש תפיסת "החטא הקדמון" הנוצרית

למרבה הצער אמצו חרדים ובעקבותיהם חרד"לים דווקא את הגישה הפוריטנית הרחוקה מרוח היהדות ומתאימה יותר לנצרות. הפוריטניות והמתירנות הן למעשה אחיות תאומות המחזקות זו את זו ומתקיימות לא רק זו לעומת זו אלא גם זו בתוך זו.

תהליך ההעצמה ההדדי הביא לכך שהעיסוק ב"גדרי-צניעות" נעשה לעיקר ולמהות ההוויה החרדית/חרד"לית ולמכשיר השליטה על חיי אנשים ובעיקר נשים: לבוש, מרחב פרטי וציבורי, התנהגות ושפה. דברי חז"ל במשנה ש"אין דורשין בעריות בשלושה" כדי לא להיגרר למציצנות ופורנוגרפיה בחסות הדיון ההכרחי באיסורי עריות - נשכחו כלא היו!

בעוד הפורנוגרפיה וההפקרות המינית נחשבת שדה הפעולה של המתירנות, הפוריטנים שקועים באותו שדה עצמו בחסות העיסוק האובססיבי ב"צניעות" כביכול. אנשים אינם פוסקים מדיבור על גוף האישה ואיבריה במסווה של כסוי, הסתרה, הפרדה. חדשות לבקרים מחמירים בדרישות ה"צניעות" ומחנכים היום דור של צעירים וצעירות שלפי הסטנדרטים החדשים תחשבנה הסבתות שלהם לפרוצות חלילה. העובדה שגם נשותיהן של חלק מגדולי הרבנים בדורות קודמים לא עמדו בדיוק בגדרי הצניעות הנדרשים היום "מוסברת" לעתים בכך שהתנהגותן "גרמה לאסונות לעם ישראל". כל מאמציהם של חז"ל לדחות את תפיסת החטא הקדמון שפיתחו פאולוס ואבות הכנסייה הנוצרית מתרסקים אל מול הדמוניזציה של נשים ושל הקשר בין גברים ונשים בפוריטניות היהודית בזמננו.

התרבות הפוריטנית יוצרת בעיות החינוכיות קשות כמעט כמו אחותה המתירנית ואינה מאפשרת דיון וטיפול ראוי ואמיתי בחריגות וסטיות המתרחשות בתוכה. הבעיה העיקרית היא השפה או ליתר דיוק: היעדר שפה חינוכית ראויה להתמודדות עם הבעיות השונות.

התחום הקשה והמורכב ביותר לפתחו של החינוך הדתי לגווניו היא החינוך לחיי-משפחה ושאלת היחסים בין המינים. השאלות הגדולות של אמונה וכפירה; דת ומדע; מסורת ומודרניות כבר אינן מכבידות כל כך על ההכרה הקולקטיבית של אנשים ונשים דתיים בזמננו. לא כן השאלות הקשורות ליחסים בינאישיים בכלל ובין גברים ונשים בפרט. החל מנושאים הקשורים למהות היחסים הזוגיים לפני הנישואין ובמהלך חיי הנישואין; מהותם של הקשרים האינטלקטואליים, הנפשיים והגופניים בין אישה לאיש ועד לשאלות הנוגעות לחלוקת התפקידים בין בני הזוג ולשאלות השוויון בכלל.

הדואליות התרבותית ובעיית השפה

המכשול העיקרי העומד בפני מחנכים הדתיים הוא מכשול השפה במובן הרחב של המושג: לא רק המילים המרכיבים את שפת הדיבור אלא גם התכנים: המקורות אליהם מתייחסים ומתוכם שואבים. הציבור הדתי בכלל (והמחנכים בתוכו) והתלמידים בפרט חיים בו זמנית בשני עולמות-תרבות מתנגשים בתחום היחסים בין המינים. לכל אחד מן העולמות הללו שפה משלו. מחד הם חשופים לשפה ומקורות התרבות העכשוויים ביותר ומאידך המעגלים הדתיים - בית-הספר; בית הכנסת; תנועת הנוער - מדברים אליהם בשפה ארכאית, ממדרת, מטיפה. שפה המורכבת מהיגדים אל-מול מציאות שאין לקבל אותה, שיש ליצור אחרת במקומה.

שפת התרבות הדתית המקובלת היום בענייני משפחה וזוגיות מובילה את התהליך החינוכי לכישלון. התוצאה לא פחות חמורה אם התהליך החינוכי הצליח:

א. התהליך נכשל: בוגרי מערכת החינוך הדתית (וגם ההורים והמורים) בוחרים לחיות בתוך שפת-תרבות ההולמת מבחינתם את המציאות. השפה הדתית ארכאית ושקרית בעיניהם.

ב. התהליך הצליח: בוגרי החינוך הדתי הפנימו שקיימים שני עולמות: המציאות הקשה ש"בחוץ", עולם המתירנות ומולו העולם הדתי, הפוריטאני. הצלחת התהליך מבוססת על נטיעה של תחושות אשם עמוקות במטרה לשמור את הפרט מסכנות המציאות. "הצלחת" התהליך מבוססת על טרגדיה באי-השלמה תמידית עם המציאות.

בין אם התהליך החינוכי הצליח או נכשל החברה הדתית לגווניה מצויה בעטיו ברצף של משברים ובעיות חריפות הן מן הבחינה החברתית והן מבחינתם של פרטים רבים בתוכה. נציין את העלייה התלולה במשברים ובקשיים בחיי-הנישואין, בזוגיות. את העלייה במספר הגירושין. את התופעה של האי-נישואים: קהיליות הרווקים והרווקות.

הפיתרון: לחזור ולעסוק בחוכמת האהבה ההרמונית

האהבה בין איש ואישה תופסת מקום מרכזי ורחב היקף בכל המקורות היהודיים הקנוניים. אנו מוצאים עיסוק נרחב ביותר באהבה בין איש ואישה הן בהיבטה הנפשי העמוק, הן בביטוייה במערכת היחסים והקשרים היומיומיים והן בהיבט הגופני-גשמי שלה – היבט שהמקורות עוסקים בו בדרך כלל ללא כל עכבות או תסבוכות.

אהבה ביהדות היא תחום לימודי העומד בפני עצמו, אהבה כחוכמה שהשגתה היא מן התכליות האנושיות ולפיכך כל אדם, או לפחות כל אדם המבקש חוכמה צריך לשאוף להשיגה. חוכמת האהבה בדברי חז"ל מתבטאת בכמה היבטים ואופנים:

א. דיון בשורה של בעיות, דילמות ואפילו אבסורדים שזוג אוהבים עשויים או עלולים להתמודד אתם תדיר.

ב. תיאורים של ביטויים והופעות שונות של האהבה כמו אהבת האל, אהבת הרע, אהבת החוכמה והיחס בין כל הביטויים האלה לאהבה בין איש ואישה.

ג. דיון במרכיביה של האהבה בין המינים והיחס בין ביטוייה השכליים, הנפשיים והגופניים.

דרך זו של התמודדות עם הפער ההכרתי נועדה להביא את הקוראים והלומדים לא רק לשינוי תודעתי ולהכרה בקיומה של חוכמה הנקראת חוכמת האהבה אלא אף להבנה המעמיקה שחוכמה זו היא יסוד חוכמת-הדת בכללה ואיננה איזה ענף צדדי שלה.

הבנה זו מושתתת בין השאר על ההיגדים הבאים:

א. מקור-האהבה חד הוא: אהבה בין איש ואישה. כל שאר הופעותיה כגון: אהבת האל; אהבת החוכמה; אהבת הרע, שואבות את משמעותן מאותו מקור אחד.

ב. תשתיתה של ההתנהגות המוסרית האנושית, תיקון עולם או עבודת השם היא האהבה בין בני הזוג והיחסים ההרמוניים ביניהם.

ג. יחסי אהבה, השתוקקות, זיווג וזוגיות בין זכר לנקבה אנושיים הם החומרים המשמשים לתיאור עולם האלוהות בספרות הקבלה, היחס בין עולם האלוהות לעולם העשייה והבסיס עליו מושתתת האמונה המיסטית.

התפיסה ההרמונית של האהבה שהיא עמדת חז"ל, דוחה את הפוריטניות ואת המתירנות כאחד. האהבה מתקיימת מתוך הרמוניה של הרוחני והגשמי, של השכל והגוף. גישה זו עומדת על כך שנטרול כל אחד משלושת המרכיבים מערער ואף מבטל את קשר האהבה.

עוצמתה של חוכמת האהבה במקורות טמונה בחיבור שבין האגדה,

המיתוס וההגות מצד אחד ובין הפרקטיקה ההלכתית המכוונת ליישומה של האהבה בחיי היום-יום של האיש והאישה מן הצד האחר.

חיבור זה בין עולם המחשבה והדמיון לעולם ההתנהגות המעשית יצר נוסחה מנצחת, שכמעט אי אפשר לדחותה או להתעלם ממנה. אגדות, מיתוסים ודברי הגות נסתרים ונדחים על ידי גישות שונות ומנוגדות להן, ואף משתכחים במהלך הדורות. ואולם ביצוע יום יומי של העקרונות המוסריים ויישומן של ההשקפות על הזוגיות בהתנהגות הבין-זוגית הופכים השקפה מתופעה מופשטת למציאות, מרעיון לעובדת חיים שרירה וקיימת.