משפחות קורבנות הכביש: "אין נחמה, רק כאב"
תאונת הדרכים הקשה בערבה החזירה רבים שאיבדו את קרוביהם בכבישים לרגעי האובדן והשכול. בשיחה עם ynet התקשו לספק דברי עידוד לבני משפחת דהן. "זה נשאר לכל החיים ורק נהייה קשה עם הזמן"
הקטל בדרכים, שגובה מדי שנה את חייהם של מאות ישראלים, הפך לכמעט חלק בלתי נפרד משגרת החיים בארץ. תאונות דרכים קטלניות נרשמות כמעט מדי יום, ורק החריגות מביניהן, כמו זו שהתרחשה בערבה
ומחקה בן רגע משפחה שלמה, זוכות לכיסוי תקשורתי נרחב.
בעוד הידיעות על התאונות נדחקות ככל שעוברים הימים ונשכחות בקרב הרוב, מסרב הכאב לעזוב אפילו לרגע את בני משפחות ההרוגים שנותרו מאחור. רויטל בוקובזה איבדה את אחותה, אימה ודודתה בתאונת דרכים קטלנית לפני ארבעה חודשים באשקלון. "זה אירוע נוראי שאין עליו לא הכנה ולא נחמה, הלוואי שהייתה - אבל אין. הדברים מתבהרים והתובנות עולות. אני מאחלת לבני משפחת דהן שיצליחו לדבוק בדברים שנותנים להם כוח, כמו לאנשים מחבקים".
זה לא נגמר
הקטל בדרכים: עלייה במספר ההרוגים
אילנה קוריאל
מתחילת השנה נהרגו על כבישי ישראל 58 בני אדם - עלייה של 25 אחוזים במספר ההרוגים בתאונות דרכים ביחס לתקופה המקבילה אשתקד, בה נהרגו 44 בני אדם
"זה משהו שאני חיה איתו כל הזמן, הוא מלווה אותי ללא צורך בתזכורות, אבל כששמעתי על התאונה בערבה זה החזיר את תחושת אובדן השליטה שהייתה לי באותם רגעים קשים, את ההבנה שאני לא יכולה לעשות כלום בשביל לשנות את המצב", הסבירה.
בתאונה, שהתרחשה באשקלון באוקטובר 2009, התנגש רכב פרטי במכונית שבה נסעו בני משפחתה של רויטל. אמה, דודתה ואחותה שהייתה בהיריון נהרגו במקום. מחקירת המשטרה עלה כי ככל הנראה רכב ההרוגות חצה את הצומת באור אדום.
מניסיונה המר ולמרות ששום דבר לא יוכל לרפא את הכאב, קראה רויטל לבני משפחתם של ההרוגים לגייס את מירב הכוחות כדי להתמודד עם האובדן כדי להמשיך בחיים. "צריך להתעסק פחות בכעס ובשאלות למה זה קרה, אלא לנסות לעכל את האירוע ולהמשיך הלאה. מה שנשאר זה להישען על החברים, על המשפחה שנותרה, ולהתרכז בזיכרונות הטובים. אסור לעבור את זה לבד. זה הליך ארוך, גם אנחנו רק בראשיתו. לפי האמונה שלי אין לנו שליטה על המציאות. זה גורל", קבעה.
לדברים הצטרפה אביבה פסח סטרובולסקי, שאיבדה בקיץ האחרון את אביה וסבתה בתאונת דרכים בהרי ירושלים, כשרכב ובו צעירים שיכורים פגע במכוניתם. "שינוחמו מן השמיים כי אין ניחומים אחרים. הכול מתערפל, שום מילה לא מחזיקה. ברגע שזה קורה לך נעתקת הנשימה, אין אוויר. צר לי על המשפחה אבל שום דבר לא מתעכל". היא הוסיפה כי "עם הזמן זה יותר ויותר קשה. אבא שלי תמיד נהג למופת וחינך אותנו לזהירות בדרכים, אבל אז מגיע מישהו אחר שלא עושה את זה וקורה מה שקורה".
"השכל לא מצליח לעכל את העובדה שכל כך הרבה אנשים לא נמצאים ולא יהיו", אומרת בוקובזה, "הידיעה על התאונה החזירה את כל המשפחה אחורה, כמו הרבה דברים אחרים - למשל סירנות של אמבולנס, או כל דבר שמזכיר איכשהו את התאונה. זה גרם לי שוב להבין שאפשר להימחק בכל שנייה. עבור מי שאיבד משפחה, זו המציאות. המחיר הוא בלתי יתואר. זה נשאר לכל החיים כמו חור עצום ולא נעלם. חייבים לעבור כל דקה ויום כשנצמדים לחיים, אבל זה נהיה קשה יותר עם הזמן".
לפנייה לכתב/ת 
אמה של בוקובזה (מימין) ודודתה (משמאל)
אהרון סטרובולסקי. נפגע מנהג שיכור
מומלצים
