הוא יודע מה להגיד, ובעיקר איך, כדי לכבוש
כשמישהו אומר לי בדיוק את כל מה שאני רוצה לשמוע, הוא לא באמת רואה אותי. כן, הוא שייך לאלה. אלה שלא יבחלו בשום אמצעים, הם יודעים את הדרך ממש אל תוך הלב פנימה, עבורם זה משחק ויש שם טכניקה, חוקים וכללים. מדובר באנשי השיטה
ניסיתי להתאים את עצמי ל"דרך", בחיי שהתאמצתי נורא, עשיתי כל מה שצריך בדיוק רב, שלא הפתיע אף אחד, אפילו לא את עצמי.
לא יכולה לשקר, יש לומר שהיו הרבה חריקות קטנות באמצע, אבל מי בכלל רצה לשמוע אותן. שמתי ידיים על האוזניים וקשרתי כיסוי יפה בעיניים, כזה שעזר לי להמשיך ולחיות כמו כולם ולרצות להאמין שהכאילו הזה הוא (כמעט) מושלם.
אף אחד לא שם לב לזה, גם אני.
לא יודעת להגיד מתי בדיוק זה קרה, אבל יום אחד פשוט שמתי לב שכבר לא מדובר בחריקות, אלא פשוט ברעש, כזה שדופק באוזניים ולא נותן מנוחה, קניתי אטמים וכל לילה דחפתי אותם עמוק פנימה. מרוב סיליקון שנדחף לי באוזן הפסקתי לשמוע צלול, והרעש הפך למשהו מעומעם, כזה שמציק והולך ובא בגלים. עדיין לא הבנתי מה לא בסדר. הלכתי לרופא מומחה, שהסביר לי משהו הגיוני וחייב אותי לעבור ניתוח. עברתי. כצפוי, הרעש חזר לאיטו, הלך והתגבר והפך לשאגות של ממש.
טוב, הבנתי. משהו היה לא בסדר איתי, וזה לא היה האוזניים.
חמושה באקדח קפצונים כשבחוץ ארטילריה כבדה פרשתי מהמסלול של כל מה שדמיינתי לעצמי ואמרתי: "לא רוצה". הפעם אני בלי שום אמצעי הגנה של גבר לידי. אני רוצה לדעת אם אני יכולה לבד, ואני יודעת שאני רוצה משהו אחר. אני לא יודעת מה יהיה בדרך, אני רק יודעת שהיום זה לא רק אני, יש לי אחריות על עוד שניים.
גם לאהבה יש מחיר אצלי, והיא חייבת להיות מושלמת
אני רוצה אהבה, לא משנה מאיזה סוג, כזאת או אחרת, וברור לי שבלי אהבה, זה קשה יותר. אבל גם לאהבה יש מחיר אצלי, והיא חייבת להיות מושלמת. כן, יש לה קריטריונים. הרבה. אני קצת בספק אם קיים בכלל מי שיכול לעמוד בזה, אבל לפחות אני מאמינה. גם זה משהו.
אני לא יודעת מה יהיה בדרך, אני רק יודעת שאני פוגשת בה מלא - מלא שמחה, מלא עצב, מלא אנשים. הם כולם נמצאים במיליון מסלולים, ולפעמים הדרך מצטלבת. שם פגשתי אותו.
אני עושה את עצמי לא מסתכלת לכיוון שלו, כשברור לי לגמרי שזה לא יעבור בשתיקה. אני צוחקת מבפנים ויוצא לי חיוך, לא שולטת, מתמכרת להרגשה הזו שמישהו מוצא חן בעיניי וזה הדדי. העיניים שלו שכבר לכדו אותי מחכות לשנייה שאסיט את המבט הצידה, וכשאני עושה את זה - הוא מחייך. יש לו עיניים חומות בצבע דבש והבעה של מבין עניין. אם נתעכב לרגע אני יכולה לפרט על מה שנשקף מתוכן וזה אינטליגנציה, רגישות ועוד כל מיני כאלה. אבל זה לא חוכמה. אני מכירה אותו. כולם מכירים.
הוא נראה טוב, אני חושבת, לא כמו פוסטר אמנם, אבל בהחלט כמו מישהו שיכול להיות הטעם שלי. הבטתי לעברו במבט מחויך, מה שגרם למלצרית להגיש לי כוס יין. "זה ממנו", חשפה את שיניה והצביעה לעברו בעודו מתקרב לשולחן.
יש לו יד חמה, חיוך מתוק הוא קולח, שוטף בדיבור, בקיצור, לא מבזה את עצמו. יש כימיה. הוא יודע מה להגיד, ובעיקר איך, באופן שגורם לי להרגיש הכי מהממת, ויש לו כישרון מיוחד לגרום לי... לחייך.
יום אחרי הוא כבר עושה את זה כמעט כל שעתיים, כשצפצוף ההודעה נשמע ואני קוראת מילים ארוזות יפה מתוך בית של שיר וזה מיד מקבל משמעות ואני מתמוגגת. מתמוגגת.
כל ארוחת ערב איתו היא בסטייל, הוא מרתק ויש לו בארסנל מיליון סיפורים. אני בהחלט קונה, שוכחת שאהבה לא קונים במדף בסופר, זה לא בסל המוצרים. החריקות מתחילות להישמע, אני מעדיפה לאטום את האוזניים, מה יש? מה קרה? אסור מידי פעם לדמיין שגבר כזה יכול להיות אמיתי?
ברור שמותר. המשכתי להיפגש איתו ולראות לאן זה זורם. זרמו איתם גם משלוחי הפרחים, השוקולדים, היתה הצגה של כמעט התפשטות, כזו שגרמה להרגיש קרוב יותר. אחרי ששירי אהבה פתחו לי את הבוקר, הבטן פרפרה מהתרגשות וחילוף החומרים בגוף הגביר את הקצב, זה כמעט קרה, החיבור הזה של גוף ונפש. התפתיתי אליו.
הוא מסתכל לי בעיניים. אני לוכדת אותו.
הוא מסתכל לי לתוך הגוף.
אני עוצרת. חושבת.
הרעש באוזניים חוזר, הפעם אני לא אוטמת. החלקלקוּת. אני נוטה להאמין לו! משהו בי מפקפק. אני רוצה להאמין, משהו בי לא נותן...
פתאום הכל נהיה כל כך שקוף. זה לא אמיתי. אמיתי לא יכול להסתתר במזויף, זה פשוט לא יוצא אותו דבר. כשמישהו אומר לי בדיוק את כל מה שאני רוצה לשמוע, הוא לא באמת רואה אותי.
כן, הוא שייך לאלה. אלה שלא יבחלו בשום אמצעים, הם יודעים את הדרך ממש אל תוך הלב פנימה, עבורם זה משחק ויש שם טכניקה, חוקים וכללים, הכל ידוע מראש. מדובר באנשי השיטה. הם תמיד ירצו להשיג בחורה, כל בחורה שירצו הם ישיגו, אבל היא לא העניין. יש מטרה. יש דרך. יש כיבוש.
במילים פשוטות אני מבינה ששנינו ביחד לא נמצאים על אותו כדור. הארץ. כל ההבטחות והמילים היפות מתחילות להישמע כמו ניסיון נואש לגרום לי להאמין במה שהוא מרגיש אלי ולגרום לי להרגיש מיוחדת בשביל להכניס אותי למיטה.
גם כשהוא מתחיל לאבד סבלנות ומנסה להתקדם למטרה, אני מזהה שהוא שומר על מקצועיות נטו ודואג להפגין שהוא ממש לא מתכוון להרים ידיים, למרות המכשולים שאני מנסה להערים.
בין מפגש למפגש ונסיונות השתהות מכוונים, אני כבר יודעת שאחרי הפעם הראשונה שלנו במיטה, אולי תהיה פעם שנייה, אבל אחריה הוא ימהר להוציא סטיקר "די לכיבוש", ואז תהיה עוד מישהי מהממת כמוני, איתה הוא ימשיך בדיוק באותה דרך.
כן, מה לעשות יש כאלה שאצלם זה מחלה. אגו, אהבת בשר, אשה. הם מכורים לשיטה, זו שרק אמת בה, לא חובה. בגדול, מרחמת עליהם. בקטן, מרשה לעצמי ליפול ולקום, רק חלילה שהנפילה לא תהיה קשה מדי.
אני הולכת בדרך זרה בה דולקים פנסים בודדים מלמעלה, פעם גם זה לא היה. מאחד השבילים נשמע מפץ ארטילריה כבדה: "ברוכה הבאה לחיים האמיתיים".
אני כבר לא אוטמת את האוזניים, אני כבר לא נבהלת. אני מחייכת למרות שאני רק עם קפצונים.
לפחות זהו.
אני כאן.
לפנייה לכתב/ת 
הוא מרתק ויש לו בארסנל מיליון סיפורים
צילום: Jupiter
מומלצים
