שמישהו יעשה לזה סוף

לרגעים בודדים וקצרים מדי אפשר היה לחשוב ש"שבוע סוף" היא בסך הכל עוד משבצת צחוקים בלתי מזיקה בלוח המשדרים. זה קרה ב"גם אשכנזים בוכים", פרודיה מצוינת על סדרות הדרמה הנוגות ועתירות השתיקות בהן תמיד מישהו מביט מבעד לחלון ומישהו מתייסר באופן אמנותי. זה קרה גם כשיצפאן החזיר למסך את השמעון-פרס שלו, שישב מול במאי לצורך יצירת סרטון ביוטיוב ומצא שעליו להתחרות בחתול מנגן, מנטוס בקולה ועגלת סופרמרקט דוהרת.

והיה גם חיבור חביב בין מתקפת ההסברה הישראלית לדמותה של משפחת פוליאקוב ב"הכל דבש" כישראלים המכוערים – וזה בערך כל מה שאפשר לומר לזכות התוכנית הראשונה, שהיא בעצם מערכה אחת במלחמה הניטשת בין זכייניות ערוץ 2, והצחוקים האמיתיים מצויים מעל למתכתשים, במקום בו אפשר להתבונן במאמצים העצומים של "שבוע סוף" להיבדל מ"ארץ נהדרת" אבל בכל זאת להיות כמעט לגמרי כמוה, כולל אולפן החדשות כמין צמר גפן מילולי בין המערכונים. 

"שבוע סוף". קרסו לתוך תהום הנשייה (צילום: ינאי יחיאל)

הנבחרת גדולה מזו של "ארץ נהדרת" במשתתף אחד בדיוק, ומה שאירע לכולם בתוכנית הראשונה הוא תוצאה של אותה מלחמה עצמה: למעט יצפאן הצפוי והברקת הליהוק לחיקוי של פוליאקוב, ערימת הטאלנטים של התוכנית נראתה ונשמעה כמי שהגרילו תפקידים בהטלת מטבע, מבלי להתחשב בניואנסים הקומיים שכל אחד מביא אל המסך, ועיקר המאמץ המחשבתי הוקדש לאביזרים – פאות, איפור, ריהוט הסטים השונים ועיצובו של האולפן המכיל את כולם בגודש בלתי נסבל.

ובדיוק כמו ב"ארץ נהדרת", גם כאן יש בעיה רצינית של כתיבה. במערכון (הדוחה) בו מיה דגן, בדמותה של מטפלת סיעודית אסיאנית, מאכילה את שי אביבי גבינה ולבן בידיה, שנדחפות לתוך לועו לפני שהיא נוקמת בו, הבעיה מודגמת במלוא חריפותה: חזרה מעייפת ומוגזמת על מוטיב אחד, בלי עלילה, רק וריאציות. בדיוק כך אירע במערכון הפיצוציה וגם בדחקה המיותרת לגמרי על הקצין האתיופי בשבי החמאס: כשצופה מבין בשניות הראשונות למערכון מה יקרה שם וכשהוא יכול לנחש את הסוף, שום פאנץ' ליין לא יציל את הקטע מקריסה. ובזה אחר זה הם באמת קרסו לתוך תהום הנשייה שבו שוכנים זכרונותינו מ"צחוק מהעבודה", "הספסל האחורי" ו"מצב האומה".

אם "שבוע סוף" מבקשת לא רק לשרוד אלא לנצח, היא חייבת להאמין באינטליגנציה של הצופים שלה ולא להסתמך רק על אבק הכוכבים שהנבחרת שלה מביאה אל המסך. לשם כך נחוצים כותבים קצת יותר נועזים, ובעיקר כאלה שיזכרו כי הצופים כבר ראו מערכון או שניים בחייהם, וסבלנותם פוקעת עוד לפני החזרה השלישית והרביעית על אותו מקדם-צחוק עצמו. גם במלחמה, אתם יודעים, צריך יותר מנשק אחד, במיוחד כשהוא לא עובד.