דיווה אוניברסלית
שמלה שחורה, מיקרופון, זרקור תאורה וארבעה נגנים פנטסטיים, זה כל מה שהזמרת אוטה למפר היתה צריכה. כך הפך המופע שלה בהיכל התרבות בתל אביב לחד-פעמי באמת. אחרי דיטריך, למפר הוכיחה שלצעוד בעקבות אגדות זו אמנות בפני עצמה
למפר. מרגישה בבית בין השפות (צילומים: דנה קופל)
עשור לתוך המילניום החדש, זה עדיין עובד. ככה זה כשיצירה ויצר מתחברים. למפר מביאה לבמה מסורת נפלאה של אמנות שהיא תרכיז של כשרון ואישיות. מה שמייחד אותה, אולי כמו כל דיווה אחרת, זו היכולת להתמזג עם הרגע ולהישאר בשליטה. הקהל הוא חלק ממנה, אבל במערכת היחסים לערב אחד שנרקמת בין הבמה לאולם, היא זו שאוחזת במושכות ומובילה את הדרך.
גרמנית, צרפתית, אנגלית, ספרדית ויידיש חיים בערבוביה בערב שמציעה למפר לקהל שלה, וגם בזאת יש אמירה על אוניברסליות שמחברת בין אנשים, חוצה ומפרקת גבולות גיאוגרפיים ופיזיים, מוחקת קווי הפרדה לאומניים. בין השפות, התרבויות והרגעים היא מרגישה בבית.
16 שנה חלפו מאז הפעם האחרונה שעמדה על במת היכל התרבות בתל אביב. "נוספו לה שריטות", היא אומרת וניכר בה געגוע. לבמה היא מגיעה אחרי ביקור ב"יד ושם", שטען אותה בסערת רגשות. חשוב לה לומר את זה לקהל הישראלי. חשוב לה לייחד את המפגש הזה.
תרכיז של כשרון ואישיות
"הרפרטואר שלי נתן לי את זהותי", היא אומרת, וזה נכון. לא פשוט לבנות קריירה על שירים של אחרים מבלי להפוך לעוד חיקוי. דרך המסננת הפרטית שלה, ניסיון חייה והמטען שהיא מביאה איתה, הופכת למפר לחוליה בשרשרת החיים של שירים שמזוהים עם פיגורות שאינן ברות חיקוי. צריך לזה לא מעט אומץ. צריך גם חוכמה להוביל את השיר למחוזות חדשים.
היא פותחת בשירים בגרמנית. ביצוע נפלא לשיר "Koffer In Berlin" שמתחבר להדי האלכוהול ועשן הסיגריות המסתלסל שמציף "Sourabaya Johnny". ויש כמובן את "מקי סכינאי" ו"בילבאו", שגם הם חלק בלתי נפרד מהרפרטואר שלה. מרלן דיטריך היתה אחת, אחריה באה אוטה למפר והוכיחה שלצעוד בעקבות אגדות זו אמנות בפני עצמה.
יכולת אלסטית לנוע בין הטונים הנמוכים לגבוהים
היא מדלגת לפיגאל ושרה את "האקורדיוניסט" של פיאף. ביצוע לא מרשים, ואולי היחיד בערב שמרוב השתדלות יתרה להראות את קשת הצבעים הווקאלית, מאבד לחלוטין את פעימתו. מה שמתקבל הוא ביצוע מוחצן, צוהל ולוחץ לשיר שכל כולו מטוטלת רגשית.
היכולת האלסטית של למפר לנוע בנונשלנטיות בין הטונים הנמוכים לגבוהים, להפוך את מיתרי הקול לכלי נגינה, לעטוף את השירים שהיא מגישה באווירה שמשתנה בכל רגע, לא מפסיקה להפתיע. בטנגו הארגנטינאי "Yo Soy Maria" היא מפלרטטת עם המוזיקה של הורסיו פרר ומשחררת מידה נכונה של מלודרמטיות נשלטת, שנזהרת לא לעבור את הגבול.
דווקא השירים השקטים, אלה שחודרים עמוק ונוגעים בנימי המלנכוליה הקיומית, מביאים את למפר במיטבה. שמלה שחורה, מיקרופון, זרקור תאורה וארבעה נגנים פנטסטיים שעוזרים לה לנסוק גבוה, זה כל מה שהיא צריכה. הכריזמה שלה סוחפת, גם הכנות, ובעיקר המוכנות לחשוף את הצד הפגיע ואת בדידותו של האמן ברגע הזה על הבמה. את "המלאך הכחול" של דיטריך היא הופכת לג'אם ג'אז חלומי. גם "קברט" ו"שיר אלבמה" של ברכט ווייל, זוכים לביצוע מבריק, שאינו דומה לשום דבר אחר.
מבינה שהבמה אינה סובלת רמאות
חלקו השני של המופע, שמוקדש כל כולו לשאנסון הצרפתי ובעיקר לשיריו של ז'אק ברל, הוא לא פחות מחגיגה. "שירו של ז'אקי", "אמסטרדם" ו-"Ne Me Quitte Pas", ששובר את הלב בזכות ההליכה המעודנת של למפר אל מחוזות האנדר-סטייטמנט. עשרות חידושים נעשו לשיר הזה של ברל, על ידי מבצעים ידועים יותר ופחות. אמש בהיכל התרבות בתל אביב, כשלמפר שרה ברל, אפשר היה לחתוך את האוויר בסכין. את המתח היא שברה עם גירסה קברטית, משועשעת ורעננה לשיר "מילורד" של פיאף, והובילה בחזרה לשיר דגל נוסף של ברל, "La Colombe", על היונה הפצועה ומקומו של האדם בהחרבת עולמו.
מה שהופך את למפר לענקית באמת הוא אי הפחד להסתכן, הנכונות לספוג ביקורת וההבנה העמוקה שהבמה אינה סובלת רמאות. לראייה, היא נועלת את המופע עם "La Memoire Et La Mer", משיריו המורכבים ביותר של לאו פרה. הבחירה לבצע אותו היא לא פחות מהתאבדות. מעטים הם הזמרים שיעזו להיכנס בשערי שירתו של פרה. למפר לא רק עושה את זה, אלא מצליחה להשכיח לרגע את המקור, והופכת את השיר לשלה. ההופעה שלה היא בית ספר לכוכבים נולדים שמדגישה את חשיבותם של המטען האישי והחותם המזהה בשירה.
בעולם מושלם, המופע של למפר היה נערך באולם אינטימי מחבק, ולא בהיכל תרבות על במת ענק פתוחה. במה קטנה יותר ואולם חם, יושבים נכון יותר על עולם הקברטים והשאנסונים של למפר, ואין ספק שהיו מעצימים את החוויה.
לפנייה לכתב/ת 
