הגיע לגיל שאפשר לחזור

חיכיתי הרבה זמן לרגע הזה. חיכיתי לרגע הזה מכמה סיבות עיקריות. הראשונה היא פשוט שהתגעגעתי אליו, לגיל סקוט-הרון, לקול שלו, למילים החודרות שלו שמפלחות לך את הלב ומשאירות אותו פצוע, ולמטען שהוא נושא על כתפיו.

גיל סקוט-הרון הוא האבא והסבא של כל מה שנקרא היפ-הופ או ראפ, והוא הקול החשוב ביותר בהתפתחות של המוזיקה השחורה הרצינית. עוד ב-1969 עמד סקוט-הרון על במות, יחד עם שני נגני כלי הקשה, והרביץ את מילות החוכמה שלו בקהל שבא לשמוע.

יש שיגידו, ובצדק, שהוא לא הראשון. ההתעוררות השחורה של האפרו-אמריקאים התחילה בסוף שנות החמישים, עם כותבים כמו לנגסטון היוז ואוסקר בראון ג’וניור, ועם מוזיקאים כמו מקס רואץ’ וג’ון קולטריין. אבל מה שעשה סקוט-הרון היה מהפכני, מכיוון שהמוזיקה אצלו שירתה את המילים, והיו מקרים שהיא הסתכמה במקצב בלבד. אמנם חלק מהאלבומים הגדולים שלו בסבנטיז היו אלבומי פאנק סול נהדרים - בעיקר שיתופי הפעולה שלו עם המוזיקאי בריאן ג’קסון - אך המילים, המילים הן העניין העיקרי.

חיים לא קלים הוא חי, רצופים בהתמכרות לסמים שהובילו להסתבכויות עם רשויות החוק. המטען הזה ממשיך לתדלק את מוחו ואת כתיבת השירים שלו. עכשיו, אחרי 16 שנה, הוא מוציא אלבום חדש. בשנים האלו עולם המוזיקה, או יותר נכון עולם הבידור, התחיל להדביק את הפער והדיבורים על חשיבותו של האיש התגברו, כמו גם על תרומתו האדירה.

האלבום החדש בעל השם הציני משהו - "אני חדש פה" - הוא בדיוק מה שציפיתי שיהיה, ואף יותר. חץ שלוח מפיו של סקוט-הרון, בעל הקול הנמוך והעייף מעט, ישר ללבו של המאזין. מי שמחפש עוד אלבום funk בסגנון הדברים שהוא עשה בסבנטיז עומד להתאכזב. מדובר באלבום מינימליסטי, כמעט בלי מקצבים, קצת קלידים פה ושם, קצת סימפולים, והרבה ספוקן וורד, הרבה מילים, ואיזה מילים.

כמעט אלים

"אני חדש פה" נפתח ומסתיים בשני חלקיו של מונולוג מאוד מאוד אישי, "On Coming From A Broken Home", בו הוא מספר על ילדותו ועל סבתו שגידלה אותו והפכה אותו למה שהוא. זה ממשיך עם אינטרפרטציה מודרנית לקלאסיקה של עוד אחד מהגדולים של המוזיקה השחורה, הבלוזיסט רוברט ג’ונסון, "Me And The Devil", אינטרפרטציה היפ-הופית כמעט אלימה, שמצליחה לשחרר מסקוט-הרון קצת כעס.

הקטע הבא מפתיע: מדובר בשיר של ביל קלאהאן, המוכר יותר בשם Smog. תפקידה של הגיטרה האקוסטית כאן שונה מכל מה ששמעתי באלבומים של סקוט-הרון בעבר ויש בזה קסם. "I’ll Take Care Of You" מזכיר דברים שהוא עשה בעבר, אקורדים ג’אזיים על הפסנתר ושירה מלאת נשמה ו-"New York Is Killing Me" מגובה במקצב מחיאות כפיים מהפנט.

סך הכל מסתכם האלבום ב-28 דקות בלבד, אך זה בהחלט מספיק. המטען הכבד שאותו מביא גיל סקוט-הרון הוא כל כך חשוב שרצוי לשמוע אותו בשמיעה אחת, בלי הפסקה. או כמו שסקוט-הרון עצמו כותב בחוברת הדיסק: "ישנו תהליך נכון  להפקת המירב מכל השקעה. מוזיקה, למשל. קניית דיסק היא השקעה. כדי להפיק את המירב עליכם... להאזין לו בפעם הראשונה בתנאים אופטימליים. לא במכונית או בווקמן עם אוזניות. קחו אותו הביתה. דאגו שלא יהיו הסחות דעת. כבו את כל מה שמצפצף, מצלצל, רוטט או שורק. שבו בנוח. נגנו את הדיסק. האזינו לו בשלמותו. חישבו על מה שקיבלתם. חישבו על מי יעריך את ההשקעה הזו. החליטו אם יש מי לחלוק איתו את זה. הפעילו את זה שוב. תיהנו". אין מה להוסיף.

גיל סקוט הרון, "XL Recordings, "I'm New Here