קונטרברסל

אלא אם אתם עדיין מסתובבים עם דיסקמן, ההצהרה הבאה לא תתפוס אתכם בהפתעה: Grooveshark.com הוא שירות הזרמת המוזיקה המוצלח ביותר שקיים היום. יש לו ממשק פשוט, הוא לא עמוס ביישומים מעיקים מעולם הרשתות החברתיות (אבל יש אפלטים שמאפשרים להטמיע שירים ורשימות השמעה בפייסבוק ובוורדפרס), הוא פתוח למשתמשים מכל העולם, ואפשר להשתמש בו גם בלי להירשם בתמורה לצפייה בפרסומות. הרשמה לשירות הפרימיום נטול הפרסומות עולה שלושה דולר לחודש - לא הרבה בשביל גישה חופשית ונטולת הפרעות לדאטה־בייס ענקי של מוזיקה. נכון להיום זמינים באתר כ־22 מיליון שירים; זה יותר מפי שלושה מ־Last FM, למשל. רק בואו נקווה שלא ניאלץ להיפרד ממנו בקרוב, כמו שקרה לרבים כל כך מקודמיו.

UMG, חטיבת המוזיקה של יוניברסל, הגישה בינואר תביעה נגד Grooveshark (וזאת כבר הפעם השנייה שעורכי דין מתנפלים עליה: תביעה קודמת שהגישה EMI, בחודש מאי האחרון, יושבה בהסכם תמלוגים). יוניברסל טוענת שעל שרתי החברה נמצאים עותקים לא חוקיים של הקלטות שבבעלותה; ספציפית, הכוונה היא להקלטות שנעשו לפני 1972 עבור לייבלים שכיום הקטלוג שלהם שייך ליוניברסל. בין השמות מופיעים הג'קסונים, מרווין גיי, The Who, באדי הולי ואחרים.

למה העדיפו להתמקד דווקא בהם? לא ברור. אולי במקרים האלה קל יותר להוכיח את הפרת הזכויות. על כל פנים, יוניברסל אומרת ככה: Grooveshark לא שילמה פרוטה למחזיקי הזכויות עבור השימוש בחומרים, היא מסרבת להפעיל מנגנון סינון שימנע הפצה לא חוקית שלהם, וכל המודל העסקי שלה בנוי על הפרת זכויות.

אפשר להניח בלי להסתכן שגם התביעה הזאת תסתיים באיזשהי פשרה. מה שמוזר פה זה התהליך - שכבר חזר על עצמו כמה פעמים - שבו תביעה על הפרת זכויות היא בסך הכל שלב במו"מ על גובה התשלום עבור השימוש בחומרים המוגנים בזכויות יוצרים. בגדול, עמדת המוצא של שירותי המוזיקה האונליינים היא פשוט להתעלם לגמרי מכל עניין התמלוגים. המדיניות היא "נפר זכויות עכשיו, נתפשר מחוץ לכותלי בית המשפט אחר כך. אם בכלל". ואכן, מה שקורה על פי רוב זה שחלק מבעלי הזכויות בכלל לא תובעים, ועד שחברות המוזיקה נסגרות על מה קורה ותובעות, השירות כבר פועל כמה חודשים טובים. היזמים שמאחורי האתר מרוויחים לא מעט בזמן הזה, ויש מסה קריטית של משתמשים - שמאוד יכעסו אם יחתכו להם פתאום את הגישה לחלק מהקטלוג, וגם משמשים את בעלי השירות כדי לשכנע את חברות המוזיקה להסכים לפשרה. "הנה", הם אומרים לחברת התקליטים, "יש לנו עשרה מיליון משתמשים בחודש. זה מבטיח לכם הכנסות, גם אם החלק שלכם ברווח על כל השמעה הוא מזערי".

אני אוהב מאוד את Grooveshark, ושמח על כל השפלה שעוברות חברות התקליטים הגדולות. אין ספק שמגיע להן. מצד שני, אי אפשר להתעלם מחוסר האיזון ומאי־ההגינות הבסיסית שבגישת החומה־ומגדל של שירותי המוזיקה האונליינים. נכון שאם היו פונים קודם לחברות המוזיקה בבקשה לניסוח הסכם תמלוגים, ורק אחר כך פותחים את השירות לציבור הגולשים, כנראה שהוא לא היה נפתח לעולם. אבל במצב הנוכחי, דווקא חברות התקליטים המושמצות - שבואו נזכור, מייצגות לא רק את המנהלים המדושנים ועורכי הדין שלהם, אלא גם את האמנים עצמם - נמצאות בעמדת נחיתות ברורה. במקום לדרוש ולקבל תעריף קבוע עבור שימוש בחומרים שבבעלותן, הן נאלצות להגיב להפרת זכויות ולהתפשר על הכנסותיהן עם מי שכבר בעצם הרוויח זמן מה על חשבונן.

כולנו כבר רגילים לזה שאפשר לקבל מיד ועכשיו כל חתיכת מוזיקה שנוצרה אי פעם, ולא פחות מזה, נהנים לבעוט בתאגידי המוזיקה האטומים ותאבי הבצע. אבל מדי פעם טוב ללחוץ פאוז ולהיזכר במה שגם פיראט חסר לב יתקשה להכחיש: עם כל ההדחקות, בסופו של דבר אנחנו גנבים. גם אם לא הורדנו קובץ באי־מיול אלא סתם הקשבנו לו באתר שמעמדו החוקי מעורפל, בהחלט יש פה צד נפגע - ולא רק האנשים בחליפות נמצאים בו. שירותי הסטרימינג הם החלופה החוקית ההגיונית ביותר לשיתוף הקבצים הפיראטי? נהדר. היינו מעדיפים להשתמש בהם בראש שקט, בידיעה שהיוצרים מתוגמלים כמו שצריך.