וגם חרבונה זכור לטוב. למה?

וגם חרבונה זכור לטוב - למה?

במבט ראשון, דומה כי חרבונה ראוי להצטרף דווקא לזכורים לרע. הוא מאלה שלא קבלו הכרעה אמיתית לתמוך במרדכי ואסתר; הוא ידע על העץ בבית המן הרבה לפני שהסגיר אותו, ואף על פי כן לא סיפר לאחשורוש כי נרקמת מזימה נגד זה שהציל אותו ממוות בימי המאבק נגד בגתן ותרש; למעשה הוא היה חלק מהמזימה עצמה כפי שנצטט במדרש שנביא להלן.

הוא שייך לקבוצת האנשים הממתינה לראות מי עומד לנצח, ורגע קט לפני ההכרעה הוא מצטרף אליה, בשל העובדה שלמעשה מתברר לו כבר מי המנצחים. כך תיאר זאת מדרש אגדה: "ויאמר חרבונה - חרבונה שונאו של מרדכי היה ומחייב להמן, עליו נאמר נפל שור רבו שוחטיו, אמר חרבונא וכי רעה זו בלבד עשה לך, הוא היה עם בגתן ותרש באותו עצה, תדע לך שכן היה שכשהודיעך מרדכי הדבר שטמון היה הנחש בקיטון, מיד שוטמו והכין לו צליב, והרי הוא בביתו של המן, מיד אמר המלך תלוהו עליו". הביטוי הציני של חכמים "נפל שור רבו שוחטיו" מהווה לכאורה ביטוי של ביקורת!

דומה כי לקראת פורים אנו למדים כלל גדול: ישנה נקודת הכרעה שהיא קו פרשת מים. כל המצטרף לטובה לפניה - יהא בטוב, וכל המחמיץ את השעה אינו מצליח לתקן עוד את הכרעתו.

ישנם נימוקים שונים להיות שייך לטוב: מסירות נפש כמו זו של אסתר; אחריות לכלל ישראל כמו זאת של מרדכי; הערצת לנושאי הטוב כמו הסריסים שליוו את אסתר; שליחי עושי הטוב כמו התך ועוד ועוד. ישנם גם נימוקים נמוכים מאוד, כמו הרצון להיות שותף עם מי שגובר ומי שמנצח.

לא ניתנה תורה למלאכי השרת והאנושות מורכבת מרמות שונות של מניעים ושכבות. ההכרעה כי "גם חרבונא זכור לטוב" מלמדת כי גם במקומות הנמוכים ביותר והמניעים הרדודים ביותר נמצא הטוב. עיקרון זה דומה לדוגמה להערכה המסוימת הקיימת ללומד תורה שלא לשמה, שאף שאין זה המניע הנכון והמלא, עדיין הוא שייך לעולם הטוב ולא לעולם הרע.

המידה המועטה של הטוב שהייתה בהחלטת חרבונה לעזוב את

סיעת המן ולעבור לסיעת מרדכי, והעובדה שלמעשה הוא זה שהסגיר את המן ודיווח לאחשורוש על קיומו של העץ - הספיקו כדי שיהיה זכור לטוב לעולם ועד, ואף יחתום את הפיוט שאנו אומרים עם תום קריאת המגילה.

ואנחנו? אנחנו יכולים ללמוד מכך על החשיבות הגדולה להיות שייך לעולם ה"טוב", גם אם לעתים המניעים לכך נמוכים מאוד. מובן מאליו כי עדיף להיות בין המבורכים לכתחילה, וכאלה היו מרדכי ואסתר; אולם גם בשעה שאנו נפגשים ברצונות נמוכים יחסית להיות שייכים לטוב: לחץ חברתי, ענייני משכורת, נוחות סוציולוגית וכד' - אין אנו צריכים לדחות אלא לקרב, להעריך ולא לבזות, להעצים ולא להנמיך.

כל חבירה ל"טוב" צריכה להיות מוערכת ומקובלת, לפי דרגתה, ואת העולם השיפוטי יש להפנות אל עצמנו יותר מאשר אל זולתנו. זכרונו של חרבונא לטוב מאפשר להיכנס לפורים מתוך הערכת הטוב הנמצא בכל אחד ברמה שלו, ולקיים במלוא העוצמה את משלוח המנות איש לרעהו.

המאמר המלא יתפרסם השבת, שבת זכור, בעלון שבתון