"השמנה זו מחלה? אז למה אתם כועסים עליי?"

באמת שרציתי לעשות טור אולד סקול ולזבל איתכם על תחפושות א-לה ליידי גאגא לפורים או משהו דלוח כזה, אבל לא הותרתם לי ברירה. דחקתם אותי לפינה. ניסיתם לחטוף לי את הסוכרייה מהיד, וכמו ילדה בלונדינית עם קוקיות לא נותר לי כעת אלא להתבכיין, במקרה הזה על הקטע האובססיבי הזה שלכם עם שומן וחולי. כן, היום נדבר על פתולוגיות. (ואגב, אם כבר בקונטקסט של פורים והכל, שימו לב שלפחות פרגנתי תחפושת של אחות).

• הטור הקודם, והתגובות: פרובוקטיבית? זה לא אני, זה הגוף שלי
  

אני רואה שאתם ממש לא מצליחים להתאפק עם הקטע הזה של לשלוף כל הזמן את קלף ה"אויש, איזו דאבה קשקשנית, תכלס היא יודעת שכל הטאיירים האלו מגלגלים אותה אל קברה". אז דבר ראשון חברים, סתמו ת'פה. או כמו שאמרה אחת הדמויות בסרט המופת "200 סיגריות": כולם יודעים שהם הולכים למות, חמודים. אף אחד לא צריך שתזכירו לו את זה.

דבר שני, זה לא ייאמן הקלף-בריאות הזה. זה ממש כמו לשלוף את קלף השואה כדי לחסל כל דיון תרבותי-פוליטי שאין לך דרך אינטליגנטית לסיים אותו, או כמו לשלוף באמצע כל שיח שקשור לסכסוך את חזון אחרית הימים בו הפלסטינים משליכים אותנו בחינגת בשרים מטורפת לים. תירגעו. יצאתם הכי דרמה קווינס. וזה אמור להיות התפקיד שלי במערכת היחסים העדינה והשברירית הזאת שלנו.

תירגעו. זה נורא לא בריא להתעצבן. לכו תדעו, אולי זה מרוב שהייתי עצבנית תמיד שנעשיתי כזאת שמנה. הרי סך הכל מפרגנים לכם פה אלטרנטיבה קלה, וכל מה

 שאתם יכולים לעשות בשביל להתגבר על השוק ולדאוג שהשטיח הסרוח אך החמים שמתחת לרגליכם לא יימשך לקיבינימט זה לשלוף את הקלף הטחון הזה של הבריאות. אגב, זה שאתם רובצים כרגע מול המחשב זה גם הכי לא בריא. נורא מנוון. צאו, צאו החוצה לעשות קצת ספורט. זה שאתם במשרד בעבודה עכשיו זה לא תירוץ! כנראה שאין לכם מספיק כוח רצון.

וכמובן, אתם כל הזמן דואגים להזכיר ששומן זו מחלה. על פי מרבית המילונים בהם חיפפתי מבט, מחלה מוגדרת כפגיעה בגוף החי אשר גורמת לתפקוד לקוי של הגוף או הנפש. אין ספק שאתם גורמים לי לתפקוד נפשי לקוי עם כל ההערות האלו בקשר לשומן שלי, אז כן, כנראה ששומן הוא אכן מחלה.

אבל רגע, אם שומן הוא מחלה זה אומר שאתם אמורים לרחם עליי, לא? כאילו, כמו שאתם מרחמים על חולי סרטן. אני לא רואה אף אחד כועס עליהם. הרי תכלס אני אשמה בזה שגרמתי לעצמי לחלות במחלת השומן האפלה בדיוק כמו שבנאדם שהואבס מינקות בחומרים משמרים או הסתובב קצת יותר מדי בפיח של העולם המתועש הזה גרם לעצמו לחלות בסרטן, לא? הייתי מוכנה שנסכם על זה שגם חולי הסרטן וגם אני סך הכל קורבנות זוטרים של אורח החיים הפוסט-פוסט-מודרני המטונף. אבל אני יודעת שאתם לא תסתפקו בזה. אתם פה בשביל לראות דם.

אם כך, מהיום אני דורשת שתתחילו לרחם עליי. בנוסף, אני דורשת שתעריצו אותי. תעריצו אותי על היכולת המופלאה שלי להמשיך לתפקד ולהיות חיובית ויצרנית למרות המחלה הנוראית מולה אני נלחמת. אני רוצה שתאספו למעני כספים. שתתגייסו למעני. אני רוצה לראות את הדמעות נוצצות בעיניים שלכם. ואני דורשת שתקראו גם לי גיבורה.

אמרתם מחלה, לא?

אז כן, מסתבר שכמו בכל מקום אחר, גם במחלות יש זרג ויש דרג. דין אנורקסיה (שיק!) הוא לא כדין בולימיה (איחס!). מחלות נפש (השמנה מורבידית? דיכאון קליני?)

 הן דבר משפיל שהבנאדם איכשהו תמיד אשם בו, ואילו המחלות הפיזיות (סוכרת נעורים? סיסטיק פיברוזיס?) הן אלו שיכולות להפוך כל ערס באר שבעי מסמורטט לגיבור היום. אגב, לא אני המצאתי את הרעיון לפיו מחלות נפשיות ומחלות גופניות קשורות באדיקות אלו באלו, נכון?

למה אתם כל כך כועסים עלי בגלל ה"מחלה" שלי? אתם באמת מאמינים שאני, יותר מכל סובייקט חולני אחר, מהווה כזאת סכנה מעוררת פלצות עבור החברה? תסכימו איתי שאפשר לומר שאני "מסכנת" את החברה הרבה פחות מחולי איידס, למשל (למרות שכמובן, גם הם, ממש כמוני, "אשמים" בזה שהם נתנו לעצמם להידבק במחלה הזאת, לא? הוללים חסרי כוח רצון ואיפוק שכמותם). אבל עליהם אתם לא כועסים. עליהם אתם מרחמים.

אני מקווה שברור לכם שאני מדברת בציניות ושאני האחרונה שזקוקה לרחמים שלכם. כל מה שרציתי לדעת זה למה בעצם אתם כל כך כועסים עליי?

בקיצר, פורים שמח ו...שתהיו לי בריאים.

שתהיו לה בריאים (צילומים: דותן מורנו)

רוצים עוד? לכל הטורים של יעל