מגילת הסתר

חג הפורים הוא ללא ספק יוצא דופן בין מועדי ישראל. אפשר למנות שפעת פרטים - בהלכה, במנהג ובהתייחסות היסטורית - שבהם הוא נבדל משאר החגים. ההבדל ניכר לא רק בצורות שניתנו לימי הפורים בדורות מאוחרים, אלא בעיקר במקורם - במגילת אסתר עצמה.

גם בהשוואה לחג הקרוב ביותר מבחינת הזמן והמשמעות - חג החנוכה - עדיין ניכרים זרותם של מנהגי הפורים. ספרי החשמונאים, על אף שלא נכנסו לתוך אסופת ספרי המקרא, שייכים ביסודו של דבר למסגרת המחשבתית והסגנונית של ספרי המקרא: באופים של המאורעות המסופרים, בדמויותיהם של הגיבורים, ובמהות הבעיות הדתיות-לאומיות העומדות ברקע. לעומת שאר ספרי התנ"ך, נראית מגילת אסתר כמעט בעבר השני של הפער בין הנשגב והמגוחך: אחשוורוש המנופח וההפכפך, המן הרשע והקטנוני, אסתר העולה לגדולה כמין פרוטו-טיפוס של אגדת לכלוכית, ומרדכי הצדיק שמסתבך באינטריגות חצר המלכות של רודן מזרחי. וכבר העירו המפרשים על העובדה שבכל מגילת אסתר לא נזכר שם השם, גם לא בכינוי. לא פלא איפוא מדוע נחלקו חכמי ישראל עוד בתקופת המשנה אם לכלול ספר זה בין כתבי הקודש..

ההסבר לכל התמיהות הללו מתמצה בנקודה אחת: פורים הוא חג של הגלות, ומגילת אסתר היא הספר של הגלות. מגילת אסתר היא במובן מסוים האב-טיפוס, תבנית היסוד של חיי עם ישראל בגלותו. כל סיפור מגילת אסתר, הדמויות והאירועים, הנראים כמלודרמה פשטנית וכסיפור אגדתי התלוש מהמציאות, מקבלים משמעות אמיתית, רצינית ואפילו טרגית, כאשר מסתכלים עליהם בתוך האספקלריה של ההיסטוריה היהודית. לא רק בתקופת מרדכי ואסתר, אלא בדברי ימי עם ישראל בכל שנות גלותו..

אחשוורוש, המלך הגדול, המולך על "שבע ועשרים ומאה מדינה", "על הארץ ואיי הים", השקוע רוב ימיו במשתאות ובהרמונות הנשים, המפרסם כמעט בהיסח הדעת - בלי לתת את דעתו לכל התוצאות שבדבר - גזרה להשמיד ולאבד ולהרוג את כל היהודים, האם הוא יציר הדמיון? הלא כמעט אין דור שבו אין אנו פוגשים אותו בצורה כזו או אחרת. יתכן שהוא באמת אישיות מגוחכת וחסרת חשיבות, אבל אף העריץ השוטה והחלוש ביותר יכול להמיט על עם ישראל בגלותו שואה נוראה..

והמן זה, שהאגדה עטרה אותו בסיפורים נוספים, על מי שהיה "ספר ובלן בכפר קרצום עשרים ושתים שנה" והוא מתגלגל ונעשה ראש מדינה בפועל, ומחליט שאיבה פרטית או אמונה טפלה, או כל שטות אחרת מצדיקים לשלוח יד בכל היהודים. אין כל צורך להרחיק ולחפש כדי למצוא שוב ושוב את המן הזה, אמיתי מאוד, ומאיים מאוד. המן באגדה הזו, ואף בקטעים אחדים במגילת אסתר עצמה, הוא דמות קומית, אבל בהיסטוריה שלנו היא מלווה בהרבה מאוד דמעות ובהרבה מאוד דם. נאום השטנה של המן - "ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שנות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שווה להניחם" - לא שוכלל הרבה במשך במשך 2,500 השנה מאז. בשינויים קלים הוא חוזר ונשמע אף עתה מפי "המנים" שונים: ריאקציונרים וסוציאליסטים, ימניים ושמאלניים, בכל העולם. אכן, שוב אין אנו צוחקים לדמותו העלובה של נאום החוצות הזה. מי שהיה ספר ובלן או צבע או מגדל עופות - אנו מפחדים מפניו..

ואפשר להאריך בדברים ולהראות כיצד הסיפור המוזר, התמוה והמגוחך של מגילת אסתר, שעשוי היה להיות מצחיק, אלמלא היה טרגי כל-כך, חזר והתרחש דור אחד דור במקומות שונים בעולם. כבר אמרו במדרש כי גיבורי המגילה אינם רק דמויות לעצמן: "אחשוורוש ראש למוכרים, המן ראש לקונים" וכך הלאה. כולם משמשים לצורך עצמם וכבניין אב למאות ולאלפים שכדוגמתם.

הגולה 

רק ראיה מעמיקה מאוד, ראיית העתיד היהודי מצד אחד, ואמונה חזקה בלתי ניתנת לכליה בצד שני,

יכלו להביא להכללתה של המגילה בין ספרי הקדש. שהרי המגילה היא תמצית חיי ישראל בגלות, ושל האמונה כי מתחת לכל הסיבות החיצוניות מתגלה "שומר ישראל". המגילה מלמדת שעם ישראל צריך ללמוד לחיות חיים מסוג זה ושצריך הוא לצפות לנסים מסוג זה. לא כנסי מצרים וים סוף, לא "ביד חזקה ובזרוע נטויה", כי אם בתוך גלגוליה ועקמימויותיה של ההיסטוריה, בתוך כל זה להאמין כי "רווח והצלה יעמדו ליהודים וכו'"; וכי בעתות מצוקה לא תועיל התבוללות וההתחפשות גם לאלה היושבים בבית המלך - וכי למרות הכל - יש תקווה..

סיפור המגילה עודנו נמשך כל עוד קיימת הגלות וכל עוד פועל העולם כפי שהוא פועל כעת - בהסתר פנים ובעילום שם. והלוואי שיגיעו מהר ימים שבהם לא נבין עוד את רצינותה של המגילה, שבהם נוכל לקרוא את המגילה בקלות דעת אמיתית, בידיעה ששוב אין זו אלא אגדה מימים שלא ישובו עוד.