ח"כ שנלר: מעדיף לתרום לבי מלתת לתולעים לאכלו
מפגש קשה עם שכן שזקוק להשתלת כבד, הניע את ח"כ עתניאל שנלר ליזום את חוק המוות המוחי. הוא מבין את מצוקת המשפחות שלעתים מתקשות לתרום את איברי יקריהן, מתנגד לתרומת איברים כברירת מחדל, אבל בטוח: "בתהליך חינוכי ארוך, ישתנו פה תפיסות עולם". אדי פוליטי - מרתון החתמות בבית הנבחרים
החתימה
כמי שפועל בתחום החקיקה הקשורה לתרומת איברים, אני חתום כבר הרבה שנים על כרטיס אדי. כך גם כל בני משפחתי.
ההתלבטות
מעולם לא הייתה לי התלבטות. בין האלטרנטיבה שאת ליבי יאכלו תולעים או שאפשר יהיה לשמר אותו בגופו של אדם אחר שיחיה - אין בכלל דילמה.
התרומה והדת
נתינת חיים היא הדבר הכי נאצל שאדם יכול להעניק לעולם, ומבחינה רעיונית-הלכתית זו מצווה גדולה.
חותמים עכשיו:
פרויקט תורמים לחיים:
מפגש משמעותי
הצלת נפשות עומדת תמיד לנגד עיניי, כך גם כשכיהנתי כמנכ"ל הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ויש לציין שהילדים שלי מתנדבים במד"א. כשזה נוגע להשתלת איברים, היה לי מפגש אחד שנתן לי תנופה לפעול מבחינת חקיקה. זה היה מפגש עם שכן שהלך ודעך והיה זקוק להשתלת כבד. הוא סיפר לי שלא נמצאה לו תרומה בישראל, ושלא מאשרים לו לעבור את ההשתלה בחו"ל. זה נתן לי את הדחיפה לפעול.
חוק תרומת האיברים הוא חינוכי. עם כרטיס האדי (צילום: נועם מוסקוביץ)
חקיקה
אני יזמתי את חוק קביעת המוות המוחי. אין שני סוגי מוות; מוות נקבע כמצב בלתי הפיך או "חזיר". הפרודקס הוא שאת מי שמפסיק לנשום אפשר להחיות, אפשר להחזיר את הלב לפעולה, אך כשגזע המוח מפסיק לפעול, זהו המוות "האמיתי", זהו מנגנון שממונה על פעילות נשימה ולב. השאלה, ועל זה איש אינו חולק, היא האם ישנם כלים מדעיים מספיק טובים לקבוע שגזע המוח מפסיק לעבוד והאם מי שקובע, כלומר הרופא, אמין מספיק.
כדי שלא יווצר מצב שבו ייקבע מוות מוחי ויהיו שאלות הלכתיות או אחרות, החוק גישר בין שני הנושאים והעמיד סדרה של כלים טכנולוגיים ופרוצדורליים שעל פיהם נקבע מוות מוחי, וכן מנגנון של בקרה. החוק עוסק גם בשאלת האמון בפרוצדורה הרפואית, ומתייחס גם להכשרה של קובעי המוות בתהליך וגם לבקרה עליהם, כך שלא תהיינה ספקות.
המשפחה
בכל מקרה, גם אם אדם חתם, על פי החוק, המשפחה היא שנותנת את ההסכמה. היא יכולה להתייעץ עם רב או עם מי שמוסמך מטעמה ואני מאמין שזה מקל על בני המשפחה ברגעים הקשים ומאפשר להם לקחת את ההחלטה הנכונה כדי להציל חיים של אחרים. מאידך, אני יודע שיש משפחות שמבינות את החשיבות אבל אינן מסוגלות מבחינה רגשית לגעת בגופה של יקירם. אני מכבד ומבין את זה ואני לא חושב שצריך ללחוץ עליהן. חוק תרומת האיברים, מעבר להיותו חוק רפואי, הוא חוק חינוכי, ואני מאמין שבתהליך חינוכי ארוך שאליו מתגייסים ynet ומרכז ההשתלות, תפיסות העולם ישתנו. אני שמח שגם העולם החרדי, ברובו, אימץ את החוק ורואה בו מצווה.
חקיקה בעולם
רעיון התרומה שלא מדעת כלומר, שכולם תורמים אלא אם סירבו, נכשל בעולם והוא נוגד את ההלכה היהודית. ובאופן אישי אני רואה חשיבות גם להסכמה של המשפחה בנוסף לחתימתו של אדם, למרות שזה לא קיים בעולם כשמדובר באדם בגיר שחתם ונתן הסכמתו. מבחינה ערכית, אני מאמין שהחוק כפי שחוקק הוא נכון, זה לא צריך להיות משהו טכני; ואני מאמין שבזכות זה, החברה שלנו תהיה בריאה וחזקה יותר.
מילה לספקנים
כאדם דתי אני יכול לומר שכל החשיבה של גלגול נשמות או כל מני דברים מן הסוג
הזה, אין להם אחיזה בדבר בצד ההלכתי. הנשמה היא לא הגוף, ולא סתם אמרו חז"ל כי כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. אם רוצים להשאיר זיכרון אמיתי, חי ותוסס של אדם היקר למשפחה זה דווקא דרך קיום המצווה הזו. וברגע שהרבנים הראשיים וגדולי פוסקי ההלכה, בעיקר הספרדים, סברו שזו מצווה - ההתלבטות צריכה להסתיים. עוד טיפת מאמץ ואנחנו נגיע למצב שאנשים ישרדו ולא ימותו בגלל שאין איברים לתרומה. בשנה שחלפה, בגלל החוק והדיון הציבורי בתקשורת, נרשמה עלייה משמעותית במספר התרומות. זה עדיין לא מספיק. עוד מאמץ קטן ונהיה אור לגויים גם בעניין הזה.
לפנייה לכתב/ת 
