"האנטישמיות היא הסיבה שהיהודים עדיין קיימים"

יהודי רגיל לגמרי

לוינסקי , שמבקר השבוע בישראל כאורח של מכון גתה, לא מוכן לעשות עניין מהיותו יהודי. מצד שני, הוא מתפרנס מזה לא רע בכלל. בשנה הבאה עומד לעלות לאקרנים בשווייץ סרט הקולנוע הראשון שכתב, ושמו "יהודי רגיל לגמרי". לוינסקי נולד בשווייץ ב-1946, וגדל בציריך ובצרפת. הוא למד תיאטרון בברלין, ובמשך שנים עבד בתיאטרון במינכן – כמחזאי, כדרמטורג, כבמאי.

עם הזמן החל לכתוב תסריטים לסדרות טלוויזיה, בעיקר קומדיות ("פשוט ניסיתי לגרום לאנשים לצחוק למשך חצי שעה"). הוא חי עם משפחתו בשווייץ, יש לו אשה ושני ילדים, ולא מזמן נולד לו נכד ראשון. "משפחה שווייצרית נורמלית לגמרי", הוא אומר.

נתקלת באנטישמיות בחייך?

"לעתים נדירות ממש. פעם אחת בבית הספר ילד בכיתה תקף אותי עם הערה אנטישמית. אני מניח שנעלבתי, אז הלכנו מכות בהפסקה. בזה זה נגמר".

אתה בעצמך טוען שהאנטישמיות היא עניין אופנתי-תמיד.

"אנטישמיות היא תמיד באופנה, זו הסיבה שהיהודים עדיין קיימים. בלי אנטישמיות היינו מפסיקים להתקיים כבר מזמן. אנחנו קיימים כי יש לנו אויבים. יש לי בן-דוד חרדי, והוא אומר שהוא מודה לאלוהים על האנטישמיות כי אחרת היינו נעלמים. אני לא מודה על זה לאלוהים, אבל אני באמת חושב שנשארנו קבוצה בגלל זה. אבל זה עדיין לא עושה אותנו למיוחדים".

משפחה שכזאת

"הדוד מלניץ" מגולל סאגה של משפחה יהודית בשווייץ. זה מזכיר מעט את סיפורי העיירה של שלום עליכם או בשביס זינגר, אבל בהבדל מהותי אחד – זו יהדות מערב אירופה המתוארת כאן, ששונה מאוד באופיה מיהדות מזרח אירופה. הרומן עב הכרס הזה מתאר ארבעה דורות של בני משפחת מאייר בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20.

עטיפת הספר הדוד מלניץ. קורותיה של משפחה יהודית בשווייץ

בין בני המשפחה ניתן לזהות דמויות כמו סלומון סוחר הבהמות הכפרי, פנחס הקצב שפרנסתו נפגעת כשנאסרת שחיטה כשרה בכפר, פרנסואה-שמול שמתנצר כדי לפתוח בית כל-בו גדול בעיר, ארתור הרופא שמנהל חיים כפולים, הלל הנער הצעיר שעוזב הכל לטובת החלום הציוני, גולדה האמא היהודייה, מימי המפונקת שמתבלת את דבריה במלים בצרפתית, חנה'לה שמוצאה המשפחתי לא ברור. מעל כולם מרחפת רוחו של הדוד מלניץ, לא ברור אם הוא חי או מת.

שאלות של התבדלות יהודית מול היטמעות בחברה הנוצרית, התעשרות והתרוששות, גלי הציונות והסוציאליזם, ומלחמת העולם הממשמשת ובאה כדי לטרוף את הקלפים - כל הסוגיות הללו עולות מתוך תיאור חיי המשפחה. "תמיד רציתי לכתוב סיפור על משפחה יהודית", אומר לוינסקי. "חשבתי על זה במשך שנים ואף פעם לא כתבתי, ואז התחלתי להמציא את בני המשפחה, להכיר את האנשים. אתה לא באמת ממציא את האנשים, הם פשוט קורים.

"אף אחד לא מאמין לי, אבל למשפחה בספר אין שום קשר למשפחה שלי. הכל מומצא. זו באמת משפחה יהודית טיפוסית. היא יכלה תיאורטית להיות כל משפחה יהודית בשווייץ. במאה ה-19 היו רק שני כפרים בשווייץ שבהם הורשו יהודים לחיות. המשפחה שלי באה מאחד משני הכפרים האלה. זו אולי נקודת הדימיון היחידה.

"אם ישאלו מרבה-רגליים איך הוא הולך, איזו רגל צועדת קודם ואיזו אחריה, אם הוא יחשוב על זה הוא לא יהיה מסוגל ללכת שוב. אם את שואלת סופר איך הוא עושה את זה, אם הוא יידע לענות – הוא לא יהיה מסוגל לכתוב יותר".

אפשר לראות בדמותו של הדוד מלניץ, שהוא מן רוח רפאים חיה-מתה, מעין מטאפורה לקיום היהודי המתנדנד בין עבר לעתיד, מן חי-מת.

"אני חושב שהדוד מלניץ הוא פשוט מישהו שמכיר את ההיסטוריה, וגם את הדברים הרעים בהיסטוריה. אם לא היו קורים יותר דברים רעים הוא היה יכול להישאר מת, אבל דברים רעים ממשיכים לקרות אז הוא חייב לחזור לחיים שוב ושוב. אם הדוד מלניץ הוא מטאפורה למשהו, אז אולי זה לזיכרון היהודי".

מה זה אומר מבחינתך להיות יהודי?

"להיות חבר במשפחה שלי. להיות חלק ממסורת. אין לי שום קשר לדת היהודית. הדבר הכי יהודי אצלי הוא שאכפת לי מהמשפחה שלי. אם נוצרי מדליק נורה לעץ חג המולד – זה לא עושה אותו לאדם דתי. אם כל המשפחה שלי נפגשת לליל הסדר זה לא אומר שאנחנו דתיים, זה רק חלק ממסורת".

רק לכתוב

לוינסקי הפסיק לפני כמה שנים לכתוב לטלוויזיה והחליט להתרכז בכתיבת רומנים ומחזות. "תני לי מחשב ואני מיד כותב".

אז אולי הכתיבה היא התכונה היהודית שלך?

"לא, זו תכונה של סופרים. אם יש משהו מיוחד ביהודים זה שהם כל הזמן חושבים שהם מיוחדים. הו, הוא סופר – הוא בטח יהודי. הוא צייר – הוא בטח יהודי. הוא אידיוט – הוא בטח יהודי.

"יש בדיחה יהודית מפורסמת: יהודי נוסע לטוקיו, נכנס לבית כנסת, וכולם שם יפאנים עם עיניים מלוכסנות שמדברים יפאנית. הם שואלים אותו: מה אתה מחפש כאן, הוא אומר: בית כנסת. הם שואלים: למה? הוא אומר: אני יהודי. היפאנים מסתכלים עליו ואומרים: זה מוזר, אתה לא נראה יהודי. אנחנו לא טובים או רעים או חכמים או טיפשים – אנחנו פשוט אנשים".

אז אין בעינייך כתיבה יהודית?

"בוודאי שיש כתיבה יהודית. אנשים קראו את הספר שלי, ואמרו לי 'אתה כותב במסורת של בשביס זינגר'. אני חושב שלא, אני פשוט סופר. אני הרבה יותר מושפע מסופר צרפתי כמו פלובר מאשר מסופר יהודי כמו בשביס. אני לא רואה את עצמי חלק משרשרת הספרות היהודית, ואם תסתכלי על זינגר, גם הוא עצמו לא חלק מזה – הוא הרבה יותר שייך למסורת הספרות הרוסית".