ירון לונדון, עוד מילה על אונס

בימים הקרובים יציינו בארץ כמו בעולם את יום האשה הבינלאומי, שבישראל הוא גם "יום הולדתו" ה-12 של החוק למניעת הטרדה מינית. השנה ראוי ב"יום חג" זה לערוך חשבון נפש נוקב סביב התגובות הציבוריות ל"פרשת לאור".

ירון לונדון נחשב בישראל לאיש רוח בלב המיינסטרים. סביר שלמרות שהוא שייך לדור הולך ונעלם, קולו עדיין מבטא את מה שרבים בישראל חושבים או לפחות חשים. והנה הדברים שלונדון בחר להכריז ביחס לחשיפת העדויות נגד יצחק לאור:

1. "ישראל אינה ניגריה", מעמד האשה בישראל איתן ונשים בישראל אינן סובלות מאפליה ועושק מיני בוטה, ובוודאי שאינן שותקות כאשר גברים מדכאים אותן;

2. מכיוון שללאור מעולם לא היתה סמכות פורמלית – לא ייתכן שנשים אכן סבלו מידיו ולא התלוננו על כך (או לא בעטו באשכיו);

3. לדעת לונדון, "נשים חזקות", משכילות, דעתניות, הנהנות מגיבוי משפחתי, אינן מאפשרות לגברים לפגוע בהן מינית, ואם הן טוענות שכן איפשרו זאת – האשם הוא בהן;

4. אונס הוא רק אונס; הוא אינו הורס חיים. גם מכה על הראש כואבת, אבל מתגברים עליה, שוכחים וממשיכים לחיות. כך גם לגבי אונס. הטענה שאונס יכול למוטט אשה – מופרכת;

5. בשל כל אלה, לונדון אינו מאמין לעדות המעידות על הטרדות מיניות של לאור ועל מעשים של כפיה מינית שביצע בהן.

במילים פשוטות, לונדון קובע נחרצות שהוא אינו מקבל אף אחת מן הטענות שנשות ישראל – אקדמאיות פמיניסטיות, עדות ומתלוננות בהליכים משפטיים ומשמעתיים, חברות בארגוני נשים ונשים מן השורה – מעלות ומנסות להבהיר לציבור הישראלי מזה עשרות שנים.

אזכיר: היסטוריוניות כותבות ומוכיחות מזה עשורים רבים שנשים בישראל לא נהנו מעולם ואינן נהנות משוויון, והן סובלות מאפליה ופגיעות מיניות כמו בכל מקום בעולם. האם יש צורך להזכיר את האפליה הבוטה בתחום דיני המשפחה, המשליכה על כל תחומי חיינו?

פסקי דין משפטיים ומשמעתיים מבהירים ש"סמכות" ו"מרות" אינן בהכרח פורמליות: יש שמעמד של גבר נבנה על כריזמה וקשרים, ונשים חשות חסרות אונים מולו אף אם אין ביכולתו לפטרן או למנוע מהן ציון או המלצה.

מתלוננות ועדות בהליכים שיפוטיים מגוונים, תיאורטיקניות, משפטניות ועיתונאיות טוענות בכל דרך שגם הנשים ה"חזקות" ביותר בישראל משתתקות ומסתגרות נוכח פגיעות מיניות. רק לאחר תהליכים ארוכים וכואבים של התמודדות נוקבת חלקן מצליחות להעז לצאת עם סיפורן, לשבור את קשר השתיקה ולהחשף.

פסיכולוגיות, עובדות סוציאליות ומי שמלוות נפגעות תקיפות מיניות מתארות את הפגיעה הנפשית החמורה מאוד הנגרמת לחלק גדול מן הנפגעות – והנפגעים מתקיפות מיניות. ספרות ענפה מבארת כיצד בשונה ממכה על הראש, חדירה לגופה של אשה בברוטליות המתעלמת מאנושיותה והופכת אותה לחפץ לשימושו המיני של התוקפן, מערערת את תחושת הסובייקט שלה ולעיתים גורמת לקריסה והתנפצות. כוחות נפש אדירים נדרשים כדי להחלים מן המכה.

ארגוני נשים שבים ומסבירים שהפקרת העדות והמתלוננות היא "אונס שני"; שאי האמון בהן פוגע בהן כמעט כמו ההתעללות המינית עצמה. שכדי לאפשר להן להחשף ולהחלים – יש להתגבר על אלפי שנות פטריארכיה, לשמוע את קולן ולהבין את האמת שלהן.

לונדון מבטל את כל אלה, וחוזר לנקודת האפס. הוא אומר זאת בריש גלי וללא כל התנצלות. ואם הוא אכן מייצג חלק כלשהו בציבור הישראלי – איך מתמודדים אתו? 

האם יש טעם להשיב ללונדון?

אינני רוצה להציע תשובה, שכן אני חושבת שראשית יש לתת את הדעת על הבעיה ועל השאלה שהיא מעוררת. יש להביט למציאות בעיניים ולבחון: האם ייתכן שכל השנים הללו השלנו את עצמנו שיש עם מי לדבר, ושאנו מייצרות דיאלוג? האם טעינו לחלוטין בחושבנו שהתקדמנו והבאנו את השיח הציבורי למחוזות חדשים?

האם לונדון מבטא backlash המעיד על חרדה ותוקפנות של מי שעולמו נסדק ומתערער סביבו? האם יש דרך להגיע אל לונדון שטרם ניסינו? האם בכלל יש להשיב ללונדון – או שמא נכון יותר לוותר עליו ועל שכמותו ולהתמקד בדור הצעיר, שגדל עם החוק למניעת הטרדה מינית, עם ארגוני הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ובשיח אחר לחלוטין?

אבל לצד השאלות הפתוחות הללו, שצריכות ללוות את חגיגות "בת המצווה" של החוק למניעת הטרדה מינית, יש בכל זאת לומר בלשון ברורה ובקול רם מאוד: אני מאמינה לעדות על תקיפותיו המיניות של לאור.

אין זו אמונה של שופטת ששמעה את גרסאות שני הצדדים, נכחה בחקירה הנגדית שלהם, וחיפשה ראיות "מעל לכל ספק סביר". זו אינה אמונה של שופטת, שעל סמך התרשמותה צריכה להטיל סנקציה חברתית, לשלול חירות ולהטביע סטיגמה. זו אמונה של אשה ישראלית שניסיון חייה האישי וזה הקבוצתי מלמדים שהעדויות שהשמיעו הנשים בערוץ עשר סבירות והגיוניות לחלוטין. דבריהן מכילים סימני אמת מובהקים, והם דומים בכל לחוויות המוכרות לי מכל כיוון של החיים.

זו אמונה של אשה פמיניסטית שמאמינה למי שמגלות אומץ לב נדיר ומעזות להחשף ולהעיד על פגיעה מינית שנפגעו. מאמינה, מחזקת, מחבקת ומזדהה. זה הדבר הראשון שעל כולנו לעשות בתגובה ללונדון ודומיו לקראת יום האשה הבינלאומי.

ד"ר אורית קמיר מרצה למשפט ומגדר, מנהלת במרכז הישראלי לכבוד האדם

• לבלוג של אורית קמיר לחצו כאן