אופנה, היסטוריה ותרבות ישראלית: ספר חדש

ספינת הדגל: משכית

ראשיתה של תעשיית האופנה המקומית בהקמת "משכית". החברה, שהוקמה על ידי רות דיין, שילבה באריגיה רקמות של עולים חדשים. לימים משכית הפכה לניצן הראשון של אופנה ישראלית מחוץ לגבולות הארץ. לצד סיפור זה שזורים בספר סיפורי הצלחה נוספים ומפתיעים לא פחות.

• ההצלחה של תעשיית האופנה הישראלית בעבר נשמעת כמעט כמו סיפור אגדה.
  

"משכית הייתה הראשונה, אבל כמו תמיד, עצם הפריצה סללה את הדרך לחברות נוספות. בימים האלה – בעיקר בשנות ה־60' וה־70' – לישראל היו שלוש תעשיות

 מצליחות: עור, סריגים ובגדי ים. לשבועות האופנה בארץ היו מגיעות עיתונאיות זרות שחיפשו את העיצוב המקומי. אז המערב לא פעם נשא את עיניו אלינו".

• ומה בנוגע לריב שבו את מתחילה את הספר – בין האופנה לבין הציונות?
  

"זו הייתה תקופה (תקופת קום המדינה, ר"מ) שבה הביטוי האינדיבידואלי נתפס כשלילי. נכון להיום, אפשר לתלות את הסגנון הקז'ואלי שלנו בשורשים של הסגנון הקיבוצניקי כמו גם במזג האוויר. אבל בכל זאת יש בארץ רצון להתלבש מיוחד ומעניין, ויש הרבה מעצבים שמוסיפים לבגדיהם טוויסט, והרבה ישראליות אוהבות את זה".

האישה בוורוד

לראיון מגיעה בת-יער בצבע המזוהה עמה, ורוד פוקסיה. הוא צובע את חולצתה ואת תיק היד שלה, כמו גם את הפרח שמעטר את דש הז'קט. את חיבתה לצבע היא מסבירה בכך שזה מתאים לה, אך למעשה הוא משתלב גם בקו הסגנוני שמלווה את הספר, ומבטא חיבה למה שתופס את העין. לא במקרה המינימליזם הישראלי של העשור וחצי האחרון מקבל ביטוי בטקסט יותר מאשר בתמונות. לטענתה של בת-יער "באופנה הצילום חשוב יותר, כך שאם מעצב או מעצבת תרמו משהו מעניין בעיצוביהם, אך התמונות לא הצליחו לשדר זאת, לא היה להן מקום בספר ששמו 'שיכרון עיצובים', ושעניינו עיצובים שמעוררים ריגוש".

בנוסף למעצבים ידועי שם נותן הספר במה לסטודנטים מוכרים ואנונימיים כאחד. במבט ראשון אפשר לחשוב שמדובר ברצון לחשוף את הלא מוכר, אך בפועל זה

 נובע מההערכה ומההערצה של בת-יער לעיצוב יצירתי בעל שאר רוח ולדגמים בהם נשזרו ערכי תרבות.

• גם היום, בעידן הגלובליזציה, את חושבת שהבסיס לעיצוב טוב הוא החיבור למקום שממנו הוא מגיע?
  

"בוודאי. המעצבים הגדולים תמיד הביאו לעיצובם משהו מארץ הולדתם, אם זה היפנים, שבמשך כעשור קבעו את הטון תוך הישענות על המסורת שלהם, או המעצב כריסטובל בלנסיאגה, ששילב את המסורת הספרדית בעיצוביו והיה למעצב המצליח ביותר בזמנו (שנות ה־50', ר"מ)".

• מכאן נובעת גם ההערצה שלך למעצבת משכית, פיני לייטרסדורף. את חושבת שהצלחנו לייצר שוב את משכית?
  

"לא הצלחנו להמשיך את משכית כבית אופנה אחד, אבל אני רואה המשכיות בהיקף קטן יותר. קארן אוברזון עשתה שימוש מקסים ברקמה אתיופית ו'קום איל פו' שילבו רקמה פלסטינית בעיצוביהם. לצערי, הזמנים השתנו, וממשלות מפנות היום עורף לתעשיית הטקסטיל המקומית, אז פחות רואים עבודות יד מקומיות. אפשר להתנחם בכך שאולי פעם היו פה הרבה יצרנים, אך היום יש פה הרבה מעצבים".

הגישה הפייסנית והאופטימית של בת-יער, והאמונה שלה בעיצוב הישראלי, בעיקר לנוכח כניסתן המאסיבית של הרשתות הזרות לארץ, היא מקסימה - פשוטו כמשמעו. מנקודת מבטה "כל עוד המעצבים הישראלים לא יתנכרו למקורות שלהם, הכישרון שלהם יקבל ביטוי, ובהתאמה תעשיית האופנה הישראלית תמשיך לשגשג". בכך אפשר לסכם גם את איחוליה לתעשייה שכל־כך קרובה ללבה.

דגם של גרשון ברם, 1986 (צילום: סמי בן-גד)

מזרח רחוק קרוב: מפגש בין עיצוב בהשראה יפנית לתרבוש מזרח תיכוני, 1984, אביבה פיבקו (צילום: מנחם עוז)

דגם של תמרה יובל-ג'ונס משנת 1988. צילום: בן לם (כל התמונות בכתבה מתוך הספר "שיכרון עיצובים -אמנות האופנה בישראל 1948-2008" מאת נורית בת-יער)