אמאדו על הרגליים

מהצד, באמצע הלילה, מועדון הזאפה בתל-אביב נראה אמש (ה') מושלם: מקלט חמים בלב הסערה, עמוס לעייפה בחיוכים, מלא בירכיים מתנענעות וידיים מתנופפות - חגיגה. ואכן, ההופעה הראשונה בישראל (מתוך שתיים, השנייה הערב) של הצמד הענקי ממאלי אמאדו ומַרִיָם (לא מִרְיָם) היתה טובה, אפילו טובה מאוד, לפרקים מצוינת ממש. אבל היא לא הייתה מטורפת, או בלתי נשכחת, או "אלוהים-אדירים-איזו-הופעה-מדהימה". הופעה טובה מאוד, ותו לא.

אמאדו ומרים. רק אל תקראו לזה "מוזיקת עולם" (צילומים: דודו אזולאי)

למה, בעצם? לפעמים פשוט אי אפשר לשים את האצבע על המרכיב החמקמק והקסום הזה, שהופך הופעה מצוינת לאקסטזה, גורמת לקהל להפוך לגוף אחד ולחיוכים לזרוח בכל פה. הקסם הזה מורכב מאלפי משתנים שאי אפשר לצפות מראש, החל מכמות האלכוהול בדם החוגגים, דרך מצב הרוח של הבסיסט ועד לכישורי הסאונדמן.

ואף על פי שלא מעט מהרוקדים אמש בזאפה יחלקו על דעתי, אלה שעמדו בשורות הראשונות והשליכו גפיים לכל עבר מהרגע הראשון - בעיניו של צופה נלהב זה, היו אותו מרכיב מסתורי שחסר בהופעה הזו.

גוד וייבז, קצב טוב, שמחה בלב, רקיעה ברגליים

התנאים היו מצוינים: הרכב שמביא את המוזיקה האפריקאית לאירופה מופיע במדינה שהיא הצומת בין שתי היבשות האלה; להקה לבושת גלימות אפריקאיות צבעוניות ותכשיטים נוצצים פוגש קהל שמחציתו מחופש לקראת פורים ועוטה תלבושות פרועות,

אין בכך כדי לומר, כאמור, שהיתה זו הופעה רעה. הרחק מכך, היה כיף גדול. רקדנו ושמחנו. קיבלנו גם תצוגה מוזיקלית מרתקת של סגנון אפריקאי-מערבי שלא שכיח באוזני רוב המאזינים הישראליים, וגם "גוד וייבז", קצב טוב, שמחה בלב, רקיעה ברגליים.

אמאדו, אוחז בגיטרת פנדר מוזהבת, הוא גיטריסט ענק וזמר נהדר, ומרים יודעת לעשות שמח כשצריך ולרגש כשצריך (הביצוע האיטי לאחד הלהיטים הכי גדולים שלהם, "Sabali", שלח צמרמורות של עונג בכל עורף בסביבה). הכוכבים הכי גדולים של הערב היו דווקא הנגנים שמסביבם, חטיבת קצב אדירה שלא הרפתה לרגע. זה באמת תענוג אדיר, ונדיר מדי במחוזותינו, לצפות בלהקה שנהנית מכל רגע על הבמה, מחליפה חיוכים מאוזן לאוזן ונותנת תצוגת יכולת מוזיקלית מרשימה בלי להראות מאמץ מיוחד.

העיוורון המפורסם של הצמד לא הורגש במאום. אחרי הכל, לא כל כך נדיר לראות כוכבי רוק עולים לבמה חמושים במשקפיים. מה שנדיר הוא לראות קהל שלם מניף ידיים באוויר, ולהצטער שהסולנים לא רואים זאת.

סטלנים לצד הייטקיסטים

אבל ברגעים רבים היה נדמה שהקהל החם היה נלהב, שמח ואנרגטי הרבה יותר מהמתרחש על הבמה עצמה. בזאפה היאפי התגודדה החבורה הכי מגוונת שהייתה שם מזה זמן רב: ראסטות לצד קרחות מבהיקות, סטלנים לצד הייטקיסטים, אתיופים, היפסטרים, עובדים זרים, סטודנטים, אפילו כמה ראשי שיבה נצפו מתנועעים בזהירות בשורות הראשונות.

מוזיקה שצריך לשמוע באגן הרבה לפני שהיא מגיעה לאוזניים

הקהל בא מתודלק בציפיות ולא היה מוכן לוותר. כמה מהרגעים היפים ביותר בהופעה הזו התרחשו בזכות הדחיפה הבלתי פוסקת שלו, כולל הרגע בו שלושה חבר'ה בתחפושות זהות עלו לפזז על הבמה.

אבל היי, לא באנו כדי לראות את הקהל.