אידיליה וקוץ בה
"פובידיליה", סרטם של האחים יואב ודורון פז, נהנה ממשחק משובח של עפר שכטר ועיצוב ויזואלי ייחודי ומרשים. אבל האמירה הדלה והצפויה של הסרט עומדת בסתירה לאסתטיקה הרעננה
"פובידיליה", מצב צבירה אנושי המשלב פוביה ואידיליה, הוא משל על הניתוק ההולך וגובר מהעולם החיצון שחווים צעירים ובני נוער המכורים לרשת. העולם הסגור הופך לממלכה פרטית המתנהלת בתחומיה של דירה, שהטלוויזיה בה אינה חדלה מלפעול והאינטרנט מספק לשליטהּ ריגושים וירטואליים.
מסופר פה על אחד, איש מחשבים צעיר (עפר שכטר), שמסתגר בדירתו השכורה ואינו מסוגל לצאת ממנה. אך במקום שהאגורופוביה (פחד ממקומות ציבוריים) שלו תהיה בעבורו למכשול, הוא משתמש בה כדי להפוך את הטריטוריה הצנועה שלו לפנטזיה מפתה ומסעירה.
כל זה משתנה כאשר על דלתו מתדפקים שניים: סוכן נדל"ן ניצול שואה (שלמה בר שביט), המודיע לו שעליו לעזוב את הדירה בהקדם, ונציגה של חברה המודדת אחוזי צפייה בטלוויזיה (אפרת בוימולד). עם הראשון מתפתח עד מהרה מאבק ששיאו מלחמה הזויה על הבית, ואילו עם השנייה נרקם סיפור אהבה המגלם בתוכו אפשרות גאולה ושחרור בעבור הגיבור החי על הסף שבין מציאות להזיה.
"פובידיליה". הדירה כמציאות פיזית ותודעתית (צילום: צחי צלניקר)
לזכות "פובידיליה", שביימו האחים יואב ודורון פז והוא מבוסס על ספר בשם זה מאת יזהר הר לב, ייאמר שהוא מצליח לעצב היטב את אותה מציאות סוריאליסטית. תוכניות הטראש שמשודרות בכל ערוץ (שנהגו וצולמו במיוחד לצרכי הסרט, והן כוללות שעשועונים זולים וטלנובלות צעקניות במגוון שפות) והתחושה הקלסטרופובית שנובעת מההכרעה למקם את הסרט, רובו ככולו, בדירה אחת, גינה וחדר מדרגות - הופכים את עבודת הביכורים של האחים ליצירה מנומקת מבחינה אסתטית, ואת הדירה לחלל המשקף מציאות שהיא פיזית ותודעתית כאחת.
דלות יפהפיה
אך הבעיה כאן אינה תפיסתו החזותית היפה של "פובידיליה" (לעיצוב אחראית אורלי הומל). שכן זו אינה מסוגלת לחפות על מכשלתו המרכזית של הסרט, והיא אמירתו הדלה. אכן, החיים בעידן הטלוויזיה הרב-ערוצית והאינטרנט הופכים אנשים לזומבים - מנותקים פיזית ורגשית, וחווים את המציאות באופן וירטואלי (הדרמה המוצלחת "פרילנד" של גור בנטביץ' אמרה אותם דברים בפחות משעה). אבל המסר הדידקטי והלעוס-עד-זרא הזה כמו עומד בסתירה לחזונו האסתטי של "פובידיליה" שמתיימר להיות שונה ונועז. התוצאה, על כן, מבלבלת.
היבט תמוה נוסף קשור בזהותו של הנמסיס, אויבו של הגיבור הפובי המבקש לסלק אותו מהדירה. העובדה שהנ"ל הוא כאמור ניצול שואה נעדרת בפועל כל משמעות. האם הסרט מבקש להשוות בין בור השפכים שבו הסתתרה הדמות ההיא במהלך המלחמה לבין חוויית הסגירות של בן העידן הווירטואלי? יש לקוות שלא. האם הוא מבקש להצביע על האופציה המפתיעה של ישועה (עניין שמתברר רק בסופו של הסרט), שביכולתו של ניצול השואה להציע לבן הדור השלישי שנכבש על ידי מציאות מדומה? אם כן, נקודה זו אינה זוכה כאן לפיתוח, והסרט נותר עם כמה משפטי כפירה סתמיים ("השואה שלך מעניינת לי ת'תחת. ראיתי 'רשימת שינדלר'").
שכטר ובוימולד. קשר חינני, גם אם לא מרגש
"פובידיליה", כמו "נו אקזיט" לפניו (אף הוא בכיכובו של שכטר) וסדרת הטלוויזיה "מסכים", עוסק במציאות בעידן של עודפות טכנולוגית. כזו המתווכת מבעד למסכי מחשב ו-LCD (אגב כך, מדוע הגיבור פה מסתפק בטלוויזיה מיושנת, אם זו למעשה מהווה את בסיס עולמו?). הבעיה היא שהעדפת האסתטיקה על פני
מקוריות המחשבה הופכת את שלושת הנ"ל למייצגיה הסימפטומטיים של אותה תופעה שהם באים לכאורה לגנות.
לזכותו של הסרט עומדת הופעתו של עפר שכטר, שנוכח למעשה בכל 88 דקותיו. קשה לגלם דמות שנעטפת בעולמה המנותק והמלאכותי, ושיחסנו אליה אמור לנוע בין אהדה לרתיעה. שכטר (שאף זכה בפרס המשחק בפסטיבל חיפה האחרון) משכיל רוב הזמן שלא להפוך את דמותו לקריקטורה, והקשר שמתהווה בינו לבין בוימולד מעניק לסרט נופך חינני, גם אם לא מרגש. האחים פז אינם יוצרים נטולי כישרון, אבל לקראת סרטם הבא רצוי שיפנימו כי ויזואליה, ובכן, אינה חזות הכל.
