מלחמת ההתשה של אם שכולה: "המדינה שכחה"

הגברת אודט ששון בת ה-84 מאופקים מיואשת ממשרד הביטחון. בנה, דוד, נפל בקרב במהלך מלחמת ההתשה בשנת 1970, ואודט ובעלה אהרון הוכרו כהורים שכולים. אלא שלפני שבע שנים הלך אהרון לעולמו, והיא נותרה לבדה מול הביורוקרטיה. 40 שנה אחרי האובדן הגדול של בנה, טוענת כעת משפחתה כי משרד הביטחון הפנה לה עורף, והשאיר את הקשישה החולה לא רק ללא היחס שמגיע לה, אלא גם בלי הרבה מאוד כסף.

בשנת 1972 חתמו ההורים השכולים על הסכם להמרת חלקם האישי בתגמול (היוון) לצורך יצירת מקור פרנסה. מאז, טוענת המשפחה, כאילו הפכו להיות בלתי נראים. איש לא שואל לשלומם, ונדמה שנמחקו מרשימות משרד הביטחון ואינם קיימים עוד: לא טיולים, לא הטבות, לא ביקורים בימי זיכרון וגם לא קצבה. רק אחרי עשרות שנים, בשנת 1994, גילתה המשפחה כי היא עדיין זכאית לקצבה של 15 אחוז מחלקה האישי בתגמולים. לאחר שהעסק של אהרון החל לקרוס, משהו התעורר במערכת, ובני הזוג החלו לקבל מעתה ואילך את אותה קצבה שלה היו זכאים, סכום של כמה מאות שקלים.

אודט ששון ובנה יוסי. "מגיעים לה כמיליון שקלים" (צילום: הרצל יוסף)

בנה של אודט, יוסי ששון (58), היה בן 18 כשאחיו נפל בקרב. "רק אני התעסקתי אז עם משרד הביטחון. ההורים שלי לא ידעו כל-כך לקרוא או לכתוב, ועשו איתנו את ההסכם כדי שנוכל לפתוח עסק. אחרי כמה חודשים אבא שלי קיבל כסף, והוא פתח עסק לבגדים". לדבריו, עד 1994 הכל היה בסדר, והמשפחה לא הייתה צריכה את משרד הביטחון. "הם כנראה כבר שכחו אותנו, לא התקשרו מעולם, לא שאלו, לא באו לביקור, לא כלום - מנותקים לגמרי. חשבנו שזה בסדר, שככה זה הולך. אבל אחרי שאבי חלה הכל התהפך, והוא היה זקוק לניתוח. אמרתי שאולי אגש למשרד הביטחון, ופתאום הם אמרו לי שאנחנו לא מוכרים כמשפחה שכולה. 'מי אתה'? הם שאלו".

"לא הבינו את ההסכם הדורסני"

מלי בן-משה (32), נכדתה של אודט, עודדה אותה לפעול. שמיעתה של סבתה הולכת ונחלשת, והיא זקוקה נואשות למכשיר שמיעה. "כשלקחנו אותה לבת-ים לבדיקת שמיעה, היא נבהלה ממחיר המכשיר", סיפרה בן-משה, "וסירבה בתוקף שנוציא עליה כסף, התעקשה שהיא בסדר". לדבריה, הציעה לאודט לפנות למשרד הביטחון, ורק אז, לראשונה, סיפרה לה סבתה על החוזה ועל הכאב שבהתעלמות משרד הביטחון ממנה: "כאילו שכשהיא חתמה על ההסכם הם הפסיקו להיות הורים שכולים, ונמחקו כל זכויותיהם. מעולם לא ראיתי את סבתי כך. רק אז פנינו לעורך דין, וגילינו שהיא זכאית לזכויות רבות שנמנעו ממנה במשך השנים".

לטענת המשפחה, באמצעות עורך דינה שחר גולדנברג, על פי אחד הסעיפים בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה, הם זכאים לקבל 15 אחוז מחלקם האישי בתגמולים ללא הגבלת זמן על אף ההסכם - כלומר, משנת 1972, יום חתימת ההסכם, ועד 1994, ולא רק מ-1994 ואילך. עוד מסתבר, שמגיעות להם זכויות כמו דמי קצבאות הבראה ונופש, השתתפות בדמי ביטוח הבריאות מהמוסד לביטוח לאומי ואחרות.

אלא שבמשרד הביטחון הודיעו למשפחה שלפי סעיף אחד הם זכאים לסכום, לפי סעיף אחר לא, ומסכת הטרטורים וההתשה, לדבריהם, אינה מסתיימת. מחלוקת על כך שהמשפחה זכאית לתגמולים דווקא אין, אבל השאלה כמה בדיוק ועבור אילו שנים עדיין שנויה במחלוקת, כשזה - כמובן - עוד בלי לדבר על ריביות. לדברי עורך הדין גולדנברג, מדובר בחישוב גס בכמיליון שקלים.

משרד הביטחון: הכסף מ-80' והלאה ישולם

קרוביה של אודט מספרים כי היחידים שבאו לבקר את המשפחה, היו החברים מהגרעין בקיבוץ חצבה, שממנו היה דוד חלק. "אף פעם לא הייתי מודע לקשיים שלהם", סיפר חבר הגרעין אילן יצחק. "הם מעולם לא סיפרו לנו. מדי שנה בשנה המשכנו להתכנס ולהיפגש עם המשפחה, וזה מה שאנחנו עושים עד היום. זו משפחה די סגורה, ואת האובדן שלהם מעטים מאוד הכירו. זה סוג של אנשים שהולך ונכחד. אין הרבה כאלה". עורך הדין גולדנברג הדגיש כי אודט היא אישה חולת סרטן. "הזמן לא משחק לטובתה, ובעלה כבר נפטר", ביקש להבהיר.

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "בשנת 1972 היוונו ההורים השכולים את התגמולים שלהם היו זכאים. ממועד זה ואילך לא היו זכאים לתגמול חודשי. תהליך ההיוון אפשר בזמנו למשפחות שכולות לקבל את הערך העתידי של התגמולים

שלהם היו זכאים. משנת 1972 ועד שנת 1994 לא קיבלו ההורים כל גמלה או סכום כסף אחר פרט למענק החד פעמי בעקבות אותו הסכם".