הנסיכה השחומה
"הנסיכה והצפרדע" לוקח את המוטיבים הקלאסיים של סרטי דיסני ומתאים אותם לעולם הערכים המודרני. התוצאה היא סרט מעניין ומבדר, גם אם מעט עמוס ומסורבל
החזות התמימה של "הנסיכה והצפרדע" ("The Princess and the Frog") מטעה. זה אולי נראה כמו סרט אנימציה נוסף של דיסני, אך בפועל זהו שדה מוקשים שממנו מנסים היוצרים לצאת בשלום. המשימה אינה פשוטה: להחיות את מסורת סרטי האנימציה המצוירים ביד תוך עדכון מוטיב הנסיכה לעידן רב גזעי ופוסט פמיניסטי.
הדיאלוג בין התפיסה הסגנונית והתמטית המסורתית והניסיון לעדכנה הופך את הסרט למעניין, גם אם לעיתים מסורבל, עבור מוקירי המורשת של דיסני. מרבית הצופים הצעירים צפויים ליהנות מהסרט גם ללא מודעות לדיאלוג זה.
סרטי האנימציה של דיסני מעוצבים בזיקה למציאות החברתית והתרבותית של תקופתם. נכון שאין בעולמנו חיות מדברות, מכשפות, פיות ונסיכים על סוסים לבנים,
אך דימויי פנטזיה משקפים את ערכי התקופה, ובמקרה של דיסני תורמים תרומה מכרעת להטמעתם.
מוטיב "הנסיכה" הוא הלב הפועם באנימציה של דיסני. "שלגיה ושבעת הגמדים", "היפהפיה הנרדמת" או "היפה והחיה" הם סרטים שמוכרים שוב ושוב את אותה נוסחה - הנסיכה כמיזוג מושלם של יופי וטוהר, תהליך מעבר מדלות לפאר מלכותי ומציאת אהבת אמת.
"הנסיכה והצפרדע". הערכים משתנים, ואיתם הגיבורים
הבעיה שעומדת בפני רון קלמנטס וג'ון מוסקר, במאי הסרט, היא כיצד לשמר נוסחה זו עם השתנותם של הערכים בתרבות. הנסיכה הקלאסית היא יצור פאסיבי ואנטי פמיניסטי במהותו. היא מיומנת ב"מלאכות נשיות" כמו תפירה ובישול, אך לשם השגת האושר היא נזקקת לנסיך שיאסוף אותה לזרועותיו.
"הנסיכה" היא גם יציר של עולם האגדות האירופי, כלומר, לבנה. בעידן בו גבר שחור נבחר למשרה הבכירה ביותר בארצות הברית, הגיע הזמן למנות אישה שחורה ראשונה למשרה הנשית הבכירה של נסיכת דיסני. אך באיזה הקשר תרבותי ניתן לנטוע דימוי זה?
שחור על גבי לבן
בניו-אורלינס של שנות ה-20, טיאנה היא אישה צעירה וחרוצה שעובדת בשתי משרות מלצרות כדי להגשים את חלומו של אביה המנוח, שהוא גם חלומה - לפתוח מסעדה. עבודתה המאומצת גרמה לה לשכוח את מימד הפנטזיה ההכרחי בסרטי דיסני - משאלת הלב הנישאת לכוכב הערב.
כשהנסיך השחור נאווין מגיע מממלכת מאלדוניה בלוויית משרתו הלבן (!) לורנס, נמצא הגורם שבלעדיו חייה של נסיכת דיסני לא יהיו שלמים. אך בשונה מהנסיכים המושלמים של ימים עברו, נאווין הוא נהנתן ומרושש. הוא מתפתה לעסקה עם מכשף וודו שמבטיח לחתן אותו עם שרלוט, בתו הלבנה והמפונקת של האיש העשיר בעיירה.
מתוך הסרט. הפרדה גזעית? לא בבית ספרנו
בוגדנותו של המכשף מעניקה ללורנס המשרת את מראהו החיצוני של נאווין, ומותירה את הנסיך בדמותו של צפרדע. כשטיאנה תנשק את נאווין כדי להשיב לו צלם אנוש, היא עצמה תהפוך, בדרך ראויה לאגדות בעידן שלאחר שרק, לצפרדע.
זוג הצפרדעים בורח אל הביצות של לואיזיאנה, שם הם מחפשים את מאמא אודי, מכשפת הוודו הטובה (תחליף לפיה הטובה) שתוכל להשיב להם את דמותם האנושית. הקירבה הכפויה תזרז את התאהבותן של הדמויות.
עיוורון צבעים
הניסיון לפתור את בעיית השיוך הגזעי ועדכון דמות הנסיכה בהתאם לרוח הפמיניסטית עומד מאחורי הבחירות העלילתיות שתוארו. ניו אורלינס המוצגת היא של לבנים ושחורים הנבדלים במעמד אליו הם משתייכים. מנגד, אין רמז מפורש בסרט לקיומה של הפרדה גזעית. שרלוט הלבנה היא חברה של טיאנה מילדות, ואין כל מכשול העומד בפני רצונה להשתדך לנאווין השחור.
גודש המרכיבים גורע
בגלל האקטיביות החיובית הניתנת לגיבורה השחורה נוצר היפוך מעניין המקצין את המגמה שהתקיימה גם ב"היפה והחיה". הגבר, הנסיך, הוא פגום וצריך לעבור תהליך של שינוי בכדי להיות ראוי לנסיכה. במקרה זה, הפער בין זוג הנאהבים הוא כה גדול, עד שלא לגמרי ברור מהיכן ומדוע צומחת האהבה.
דמותו של מכשף הוודו היא גרסה שחורה הממזגת בין השפם הדקיק של קפטן הוק והעיניים המשוגעות של קרואלה דה-וויל. אלמנט הוודו, הצד האפל הניתן לקישור
לתרבות שחורה, מקבל משקל מפתיע בסרט. הדבר מאפשר עושר של דימויים צבעוניים, אך גם יוצר כמה רגעים שעלולים להיות אינטנסיביים מדי לרגישים שבין הצופים הצעירים.
האנימציה מרשימה בעיקר בשני קטעים בהם יש חריגה מהסגנון השמרני של דיסני (חלום המסעדה של טיאנה ושיר הכישוף של המכשף), ואלו גם הקטעים המספקים יותר מבחינת השירה. יחד עם זאת, גודש המרכיבים העלילתיים והסגנוניים ורמתם הלא אחידה מונעים מהסרט לממש את מלוא הפוטנציאל הטמון בו.
